[הערה: בדרושים האלה יש קושיות רבות ומבוכה גדולה, מקצתם נזכרו בפנים. וקושיות רבות נזכרו בדברי התוס' ומפרשי הש"ס והספרא. ובמה שכתבנו בפנים יתבררו ויתלבנו הדברים בפרטיהם]
ויצקת עליה שמן מנחה הוא: כבר הזכרנו (בסימן סט) שיפלא מאד מדוע בקצת הקרבנות הזכיר בסוף "עולה הוא" "מנחה הוא" "חטאת הוא", ובקצתם לא הזכיר זאת. ושגוף הדבר מה שאמר "מנחה הוא" הם דברי מותר שכבר הודיע שבמנחה מדבר. ובארנו שכל מקום שכתב כן דרשוהו חז"ל (וכמ"ש באילת השחר כלל קלה). והנה אחד מארחות דרושיהם בזה היא שרצה הכתוב ללמד שהדינים המוזכרים אינם מיוחדים במנחה זו שהיא מנחת מחבת לבד, רק מצד שמנחה היא, כי זה דבר כולל בכל המנחות וזה מחויב בה מצד שהוא מנחה בכללה, לא מצד שהיא מנחת מחבת בפרט. ולמדנו שהפתיתה ויציקה שמוזכרים פה הם נוהגים בכל המנחות. וזהו שאמר במשנה הקודמת מנחה לרבות את כל המנחות לפתיתה, ואמר במשנה זו "מנחה" לרבות את כל המנחות ליציקה. (ועוד יתבאר מנא לן לרבות גם פתיתה). והנה לפי זה היה ראוי שיכתב "ויצקת שמן מנחה" אחר שרצונו לומר שהיציקה נוהג בכלל מנחות וגם במחבת מצד שהיא גם כן מנחה, ראוי יותר שיכתב "ויצקת שמן" בלא כינוי הדבוק אל מלת "עליה" שמרמז רק על מנחת מחבת. וגם כבר בארנו (בסימן סט) שמצאנו לפעמים הרבה שיזכיר "עולה" "אשה" "קדש קדשים מאשי השם" בלא מלת "הוא". ואם כן ראוי ליתן טעם למקומות שהוסיף מלת "הוא". ובארו ז"ל שמלה זו באה תמיד לרמז רק הוא ולא זולתה. וכן כינוי "עליה" מרמז רק מנחה זו שמדבר בה, לא זולתה. ואמרו שממעט חלות ורקיקין של מנחת מאפה שהזכיר בכתוב הקודם, שאם היה מחויב ליצוק שמן גם על מנחת מאפה תנור היה אומר "ויצקת שמן" והיה מוסב גם על הכתוב הקודם, לכן באר "ויצקת עליה..מנחה הוא". [ובירושלמי (פרק ה' דסוטה ה"א ופרק א דהוריות הלכה ג) ר' אמי בשם ר' יוחנן ואפילו באמצע התיבה ויצקת עליה שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה, עכ"ל. רוצה לומר שבזה דרשינן "ויצקת שמן מנחה" בלא מלת "עליה" וגורעין המלה שיצוק על כל מנחה; ואחר כך דורשין שנית "ויצקת" רק עליו למעט מנחת מאפה כמו שכתבנו] וכבר העלה המשנה למלך (פי"ג מהל' מעה"ק הלכה ה') בראיות ברורות שהוא הדין שאין צריך מתן שמן בכלי במנחת מאפה תנור רק בלולה דכתיב ביה. וכבר הזכרנו (בסימן קכא) שכל המנחות היו צריכים ג' מתנות שמן והוא: מתן שמן בכלי קודם לעשייתו, ובלולה, ויציקה. וגם מנחת סולת בעיא ג' מתנות כמ"ש הרמב"ם (פ"יב מהל' מעה"ק ה"ה)?? והסמ"ג מצות עשה (סימן קפו) דלא כרא"ם. והנה במנחת סולת נזכר יציקה, ובמנחת מאפה תנור נזכר בלולה בשמן, ובמנחת מחבת נזכר בלולה בשמן ויציקה, ובמנחת מרחשת נזכר נתינת השמן בכלי שעל זה אמר "סולת בשמן תעשה", ובמנחת בכורים נזכר שוב יציקה לבדה. וכבר התבאר (בסימן קכא) שמגזירה שוה "קרבנך" "קרבנך" דכתיב במחבת ומרחשת למד מתן שמן בכלי במחבת ויציקה ובלולה למרחשת; וכאן אמר שְמִן הריבוי "מנחה" מרבינן דכל המנחות טעונות יציקה ופתיתה, ומשני המיעוטים "עליה" ו"הוא" ממעטינן חלות ורקיקין של מאפה תנור. וכבר התבאר שממעטים אותם בין מיציקה בין ממתן שמן בכלי. וכן מרבים כל המנחות גם למתן שמן בכלי, דאחר שעל ידי הגזירה שוה ד"קרבנך" ידעינן דמנחת מחבת צריכה גם מתן שמן בכלי ויציקה ובלולה כתיבי ביה, מרבה דהוא הדין לכל המנחות (דאי לאו כן מנא לן מתן שמן בכלי לכל המנחות? ועיקר הגזירה שוה של "קרבנך" היא רק ללמד על מחבת כי זה שמרחשת טעונה יציקה ובלולה ידעינן מן "מנחה הוא" וזה כתירוץ אמצעי של התוס' במנחות (דף עד), שהתוס' לא רצו בו לפי שיטתם שמאפה תנור לא אתמעט מן מתן שמן בכלי. וכבר באר המשנה למלך דלא כוותייהו כנ"ל). והנה צריך לשום לב להבין: (א) למה בחרה תורה בסדר הלימוד הזה? ומדוע לא כתבה כל הג' מתנות שמן במנחת סולת שהיא המנחה הראשונה ויכתב בה הריבוי "מנחה היא" ללמד על כולם, שכן הסדר הראוי. (ב) למה כתבה התורה יציקה במנחת סולת ובמנחת בכורים, הלא נלמדנה מן "מנחה הוא" הכתובה במנחת מחבת כמו שאנו למדין מתן שמן ובלולה משם? (ג) למה לא כתבה גבי מחבת כל הג' מתנות? רצוני לומר שיכתב גם "בשמן תעשה" גבי מחבת ולא יכתב גבי מרחשת כלל, ואז לא יצטרך הגזירה שוה ד"קרבנך" כי נלמד מרחשת וכל המנחות ממנחת מחבת לכל הג' מתנות על ידי שכתוב "מנחה הוא". ולמה זה נעו מעגלותיה באופן זה עד נצטרך לגזירה שוה ולימודים שונים בחנם? (ד) מנא לן לרבות מן "מנחה הוא" כל הכתוב בענין שהם פתיתה ומתן שמן שלמדנו במחבת על ידי גזירה שוה? דלמא אינו מרבה רק יציקה הסמוך לה כמו ששני המיעוטים "עליה" ו"היא" אינם ממעטים חלות ורקיקים רק מיציקה ומתן שמן, לא מפתיתה? על אלה הדברים הלא ישתומם כל משכיל. אמנם שא עיניך וראה איך הדברים מסודרים בסדר האלקי היותר נכון: הנה לא היה יכול לכתוב את כל דיני המנחה במנחה הראשונה שהיא מנחת סולת וללמוד ממנה לכל המנחות על ידי שיסיים בה "מנחה הוא" כי דין מנחת סולת נשתנה מכל המנחות האפויות שהיה בולל ויוצק השמן וקומץ בעודו סולת, ובכולם היה אופה את המנחה אחר שבלל בשמן ואחר האפיה פותת ויוצק שמן וקומץ. ולכן אמר במנחת סולת "סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן" – רצה לומר שיצוק בעודו סולת. ובמנחת מחבת שהיא הראשונה מן מנחות האפויות שצריכה ג' מתנות כתב "סולת בלולה בשמן מצה תהיה פתות..ויצקת", רצה לומר שאחר הבלילה מצה תהיה ותאפה ואז פתות ויצק שמן אחר האפיה. ואם היה כתוב הכל במנחת סולת והיו יתר המנחות למדין הימנה לא היינו יודעין שתהיה היציקה אחר האפיה; וכן לא היינו יודעים הפתיתה בכל המנחות כי במנחת סולת לא היה פתיתה. ולכן היה מוכרח לסדר הלמודים במנחת מחבת שהיא הראשונה מן מנחות האפויות שצריכה ג' מתנות. וכפי זה מבואר שמנחת מאפה אין הג' מתנות נוהגות בה, דאי לאו כן היה ראוי לסדר כל הג' מתנות במנחות מאפה שהיא קודמת למחבת ולכתוב בה הריבוי של "מנחה הוא", שכן הסדר הראוי; ועל כרחך שאין נוהג בה רק בלולה דכתיב בה, ועל כן דריש "עליה" ו"היא" למעט מאפה תנור אחר שכבר הסברה מחייבת שאין הדינים נוהגים בה. אמנם עדיין היינו אומרים שמה שכתוב במנחת מחבת "מנחה הוא" לרבות שאר מנחות אין מרבה רק יציקה שכן כתוב "ויצקת שמן..מנחה היא", ומנא לן שמרבה גם לפתיתה? (דהא תמיד לא מרבינן רק דבר אחד שכתוב לבסוף). ולכן התחכמה התורה וכתבה יציקה גבי מנחת סולת וגבי מנחת בכורים והשתא אי אפשר לפרש שעיקר הריבוי ליציקה דהא במיני מנחות הנזכר בפרשה זו ידעינן יציקה בכל אחת – שבמנחת סולת ובכורים נזכרו בפירוש, ובמנחת מרחשת ידעינן יציקה בלי זה על ידי גזירה שוה ד"קרבנך", ומנחת מאפה אינו צריך יציקה; ובהכרח שמה שכתב "מנחה הוא" לרבות קאי על כל הפסוק שנזכר בו פתיתה גם כן מרבינן כולם לפתיתה והוא הדין למתן שמן, הגם שלא נזכר, אחר שרבינן לכל מילי. ומטעם זה התחכם גם כן וכתב "סולת בשמן תעשה" אצל מרחשת ולא כתב הכל אצל מחבת (ולא יצטרך לגזירה שוה ד"קרבנך") דאז נאמר שאינו מרבה מן "מנחה הוא" רק יציקה למנחת מרחשת ושאינו קאי אפתיתה שלפניו. וכן אם יכתב בקרא דמחבת ג' דברים בביאור מתן שמן דפתיתה ויציקה, הגם שיהיה איזה גילוי דעת שמה שכתב "מנחה הוא" קאי גם אפתיתה, לא נדע דקאי גם על מתן שמן שלפני פניו. לא כן עתה שלא נזכר בביאור, הוא בכלל יציקה. בינה זאת כי מצות ה' ברה מאירת עינים. ועיין במנחות (דף עה.) ובתוס' שם מה שפלפלו בזה ואין כאן מקום להאריך יותר.