על המחבת קרבנך: כבר בארנו (למעלה סימן סא) שכפי חוקי הלשון היה צריך לומר "ואם מנחה על המחבת תקריב" בפעל, לא "קרבנך" בשם, כמו שבארתי שם טעמו כפי משפטי המליצה. וכל מקום שבא השם תחת הפעל נדרש בכל מקום. וכן מה שכתוב אחר כך "ואם מנחת מרחשת קרבנך" הוא זר בלשון שראוי לכתוב "ואם מנחת מרחשת תקריב". ואמרו חז"ל בקלבתם שקבלו בזה שבאו שני מלות אלה דרך זרות למען נקיש מנחת מרחשת ומחבת זה לזה, כי במנחת מחבת כתיב "סולת בלולה בשמן..ויצקת עליה שמן" ובמנחת מרחשת כתיב "סולת בשמן תעשה"; שמה שכתב "סולת בשמן תעשה" היא תחלת העשייה שיתן שמן בכלי תחלה ונותן עליה המנחה, ומה שכתוב "ויצקת עליה שמן" היא שיוצק שמן לבסוף, וכמ"ש במשנה דמנחות (דף עד:) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן – יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. ולמדינן משיווי שני מלות הזרות האלה ליתן של האמור במחבת במרחשת ואת של האמור במרחשת במחבת. אמנם מדוע התחכמה התורה ללמד הלכות האלה בדרך זה ולא בדרכים אחרים יותר מבוארים יתבאר לקמן (סימן קכו).