אדם כי יקריב מכם: שיעור הכתוב – אדם מכם כי יקריב.., ושם "אדם" ישמש פה כשם "איש" שבא לפעמים להוראת הכללות כמו "איש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם" (לקמן יז י), "איש מזרעך.." (לקמן כא יז), שפירושם כל איש ואיש או כל אחד מזרעך. ובא לפעמים בלא מלת "מכם" או מ"ם שממנו ויובן בכח המאמר, כמו "איש אמו ואביו תיראו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו", "איש לאשר באהלו תקחו" – שפירושם כל איש ואיש. וכן תשמש מלת "נפש" על כוונה זאת – כל נפש מכם לא תאכל דם (לקמן יז ב). אולם אחרי חקרנו ודרשנו על גדר שם אדם והבדלו מן איש; הנה גדרו האמתי שבא תמיד לציין את מין האדם בפרטות וכל מקום שיאמר "אדם" יכוין להודיע כי מן בן אדם מדבר, לא מן בעל חי או נמצא זולתו. ובכל מקום שאין זה כוונת האומר ואינו מקפיד להודיע זאת, יתפוס שם "איש" שהוא כולל כל יש ונמצא. ועל פי זה לא ימצא בשום מקום בתנ"ך שם "אדם" להוראת הכללות. [א]כבר עמלו חכמי הלשון לתת גדרים והבדלים בין שם אדם ובין שם איש, אבל לא העמיקו בענין זה עד תכונתו. ואודיעך פה ראשי הדברים מאשר חזיתי בזה, ופרטי הענינים תמצא נפוץ על פני הספר במקדמות שונים, כבר כללו המדקדקים, כי בשם עצם (דהיינו השם שנקרא בו תיכף בעת הוייתו בין עצם כללי בין פרטי) לא נגזר בו לשון נקבה מלשון זכר וכן להפך, כמו בית שדה גפן תאנה וכדומה, אבל בשם התואר נאמר חכם חכמה כסיל כסילה ודומיהם, ובזה נכיר בשמות בעלי חיים איזהו שם העצם ואיזהו שם התואר, למשל גמל שפן חזיר יאמר לנקבה כמו לזכר, ארנבת יונה חסידה לזכר כמו לנקבה, כמו שכ' ר' יונה המדקדק הביאו הרד"ק, מפני שהם שמות עצמיים, אבל פר, כבש, לביא, הם שמות תארים. כי נמצא פרה כשבה לביאה, וכמ"ש חז"ל פר בן ג' שנים, ושמו העצמי שור כמ"ש שור בן יומו קרוי שור, ואל נמצא ממנו שם הנקבה שורה כי הוא שם עצם, והתבאר באילת השחר פרק ל"ג. עפ"ז נכיר בקל בין שני השמות האלה אדם איש, איזהו שם העצם ואיזה הוא שם התואר, שאחר ששם אדם לא נגזר ממנו שם אדמה, ידעינן שהוא שם העצם, ושם איש שנגזר ממנו שם אשה מובן שהוא שם התואר, מורה על שניו שלא נקרא איש עד בואו בשנים ידועים להיות איש באנשים, וע"כ נגזר ממנו שם אשה כמו מן פר פרה, ועפ"י הנחה זאת יעמדו כמה גדרים והבדלים בין שם אדם ושם איש, אשר בנו חכמי האמת עליהם מגדלים גבוהים, (הבלתי פורחים באויר כאשר חשבו נמהרי לב) רק מיוסדים על סגולת הלשון ומכונתיו:
(א) שם אדם אינו מציין המין וכולל זכר ונקבה, כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה׳:ב׳). ונפש אדם מן הנשים (במדבר ל״א:ל״ה), וזמ"ש במד' רבה (בראשית פרק כ"א) על שדה איש עצל עברתי זה אה"ר ועל כרם אדם זו חוה כשנאמר כתפארת אדם, וכת"י שם כתושבחת' אתתא. אבל שם איש אינו מציין רק הזכר, וכ"מ שבא שם איש מעטו את האשה אם לא שבא ריבוי להרבות גם אשה, כמו שדברנו ע"ז בפרטות בכ"מ:
(ב) שם אדם אינו מציין הגדלות, כמ"ש ויקרא שמם אדם ביום הבראם, כי הוא שם העצם. וכמ"ש (נדה דף מ"ד) אדם בן יומו מטמא בנגעים דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כ"ש, ואמרו בסנהדרין (דף נז) ב"נ חייב על העוברים שנאמר שופך דם האדם באדם. לא כן שם איש מציין הגדלות וממעט קטן אם לא שבא ריבוי לרבותו, כמו שבארנו בכל הספר:
(ג) שם איש שרשו יש, מורה שהוא יש ונמצא, וכולל במובנו הרחב כל יש ונמצא ולכן בא בהשאלה, על המלאכים, והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א), על הכרובים ופניהם איש אל אחיו, על בעלי חיים, שבעה שבעה איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳), ויאבק איש עמו מלאך היה (חולין דף צ' ע"ב, ב"ר פ' ע"ו זהר בא דף מ' ע"ב) וימצאהו איש זה גבריאל (ב"ר פפ"ד ובפר"א ובזהר וישב ובזהר שמות דף י"א ודף י"ט עי"ש), ובפ' משפטים (דף צ"ד). אית איש דאיתמר בי' ה' איש מלחמה ואית איש והאיש לבוש הבדים. אבל שם אדם מיוחד אל האדם לבדו, ובא מגביל נגד שם בהמה, מאדם עד בהמה (בראשית ו' ז' כ"ג, במד' ג' י"ג ובכ"מ), הסך משמן המשחה ע"ג בהמה פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך (כריתות ואו:), וכן בא מגביל נגד מלאכי השרת, והאיש משה ענו מאד מכל האדם ולא ממה"ש (אבות דר"נ פ"ט), ובירושלמי דיומא (פ"א) במעשה דשמעון הצדיק שהיה א' נכנס ויוצא עמו. מק' והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפי' מה"ש שם מרבה ממלת כל מה"ש, [אבל שם אדם הוא שם העצם אל האדם לבדו, וכמ"ש לקמן סי' כ"ב, שהגם ששם זכר אינו כולל אנדרוגינוס מרבה אותו ממלת כל זכר, וכן מרבה שליל מן כל בהמה, שמלת כל מרבה אף מקצת אדם שהם מה"ש שכתיב בהן דמות פניהם פני אדם], ובב"ר (פ' כ"ז) כי יש אדם שעמלו בחכמה וכו' אר"י גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה וכ' ואשמע קול אדם. דמות כמראה אדם, ויש בזה כונה נכבדת אין פה מקומו:
(ד) שם איש בא לחבר התואר אל המתואר, איש צדיק, איש תם, איש יודע ציד, איש מצרי, איש עברי, איש שעיר, איש חלק וכדומה. וכן בא לחבר הקנין אל הקונה. עבד איש, עולת איש, אשת איש, לא כן שם אדם לא נמצא רק אדם רשע (משלי יא ז, איוב כ' כט כז יג), אדם חנף (שם ל"ד), אדם בליעל (משלי ו' י"ב), אדם ערום (שם י"ב כ"ג), מאדם רע (תהלות ק"מ ב'), ובא על הכוונה, שהתעצם בו התואר בחלק האנושי שבו. כי יש רשע בצד חלק הבהמי שבו, בתאוה וכעס וכדומה, ויש רשע בחלק האנושי, בדבור ובמחשבת מינות ורשעה. ובמד' משלי, אדם בליעל זה המדבר לשון הרע, וכן לא בא על סמיכות הקנין רק על תכונות ומדות האדם, גאות אדם (משלי כ"ט כ"ג). בינת אדם (שם ל' ב'). וכדומה:
(ה) שם איש בא לציין נושא סתמי. וישאלו איש לרעהו, ויאמרו איש אל אחיו, ולא יצדק אדם לרעהו. אבל שם אדם אינו מציין נושא סתמי, רק שם העצם. אם לא כשבא מגביל נגד מה שאינו אדם. כמו ויוכח לגבר עם אלוה ובן אדם לרעהו (איוב י"ז):
(ו) ששם איש בא על הכללות: איש מכם, איש מזרעך, או בא בכפל איש איש מבני ישראל, איש איש מזרע אהרן, לא כן שם אדם לא נמצא על הכללות, רק פה שבא לדרוש כמ"ש בפנים. ומן הכללים האלה יפוזו נחלים רבים, כמו שכתבתי (מצורע ס' מ"ג) שבמקום שבא לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה. וכן בארתי בפ' צו (ס' פ"ז) שבמקום שבא ליחס הקנין אל הקונה אינו ממעט אשה. וכן בארתי (צו ס' צ"ג קדושים ס' כה נא בהר ס' ל"ב צ"ח) שבמקום שבא לציין נושא סתמי אינו ממעט אשה. וכן בארתי (קדושים ס' ג') ובכ"מ שבמקום שבא שם איש על הכללות אינו ממעט אשה, ויש בכל אחד גבולים ידועים יתבאר כ"א במקומו, הארתי חשכו וגליתי טעמו, לכו לחמו בלחמו ושתו יינו ומימו:
(ז) מן הגדר הזה הוציאו חז"ל לפעמים לדרוש שם אדם על אדם הראשון: כמ"ש במד' הביאותיו בפנים אדם כי יקריב מה אה"ר וכו'. וחרשי' המה מאדם מאדם הראשון (ב"ר פכ"ד): בנגעי בני אדם בנוי דאדם קדמאה (שם), אשר בנו בני אדם, בנוי דאדם קדמאה (ב"ר פל"ח ובזהר נח דף ס': ודף ע"ה). ולא ישב אדם שם זה אה"ר (ברכות לא). ולא בינת אדם לי זה אה"ר (סנהדרין ע' רבה במדבר פ"י): והמה כאדם עברו ברית כאה"ר (סנהדרין ל"ח ב' ב"ר פי"ט מד' איכה א'). אכן כאדם תמותון כאה"ר (שמות רבה פל"ב במדבר רבה פ"ו): גאות אדם תשפילנו זה אה"ר (פסקתא פ' זיין במד' רבה פי"ג): ויחכם מכל האדם זה אה"ר (במד' רבה פי"ט פסקתא פי"ד ומד' קהלת): לא אביט אדם עוד זה אה"ר (במד' רבה פ' ו זהר נח דף ס"ו). וכשתעיין תראה כי רוב אלה הדרשות ציינו שם אדם שהוא שם המין כולו ר"ל מין האדם. ויחסוהו אל צור מחצבתם שהוא אה"ר שכלל בעצמו המין כולו, כמו שהמליצו זאת במאמרם אה"ר מסוף העולם עד סופו היה, ר"ל שהיה כולל שלמיות ותכונות המין כולו, וע"ז פי' בנגעי בני אדם ר"ל נגעים הדבוקים במין האדם, וחרשים המה מאדם שהאומניות שתול בטבע השכל המעשי, אכן כאדם תמותון שהמיתה כרוכה בטבע האדם, ולא ישב אדם שם שאין המקום ראוי לישוב מצד טבע האדם הכולל כמו ארץ ציה וצלמות אויר ארסי ומעופש, ומזה תדמה על השאר. או שפי' לפעמים דרך דרוש שהוא שם העצם, כמו גאות אדם שהיל"ל גאות איש, כי סמיכת הקנין יחובר תמיד בשם איש (כנ"ל ד') ודרשוהו על אדם הראשון שנשפל ע"י גאותו, ומזה תקיש על השאר:
(ח) עוד כללו רבותינו דקברי עובדי מזלות וככבים אין מטמאין באהל (לדעת ר"ש) דכתיב אדם אתם אתם קרואים אדם וכו', (יבמות ס"א ב"מ קיד ב' כריתות דף ואו:), ושם דהסך משמן המשחה ע"ג כותי עובד מזלות פטור מה"ט, דכתיב על בשר אדם לא יסך וכ"ה רבה במדבר (פ' יוד) ודברים רבה (פ"א) ב"ר (פ' ל"ד) זהר בראשית (דף כ), ובהקדמת הזהר (דף ז) נגד בני אדם צדיקיא, ובפסיקתא הובא בילקוט תשא וישח אדם אלו ישראל: וכלל הזה הי' אבן מעמסה אל הנושאים אותו. שהלא אומר אמחה את האדם (וכו') מאדם עד בהמה (בראשית ו) ותהי הכינם באדם ובהמה (שמות ח׳:י״ג) שחין וכ' באדם ובבהמה (שם ט), בהפרידו בני אדם (דברים ל״ב:ח׳), יצא אדם לפעלו (תהלות קד), בקום עלינו אדם (שם קכד), ומצרים אדם ולא אל (ישעיהו ל״א:ג׳), ואתן אדם תחתיך (שם מג), ודומיהם רבים. וכבר התפלאו בזה בתוס' (יבמות סא עכו"ם ג' ב"ק ל"ח. ב"ב נ"ח. סנהדרין נ"ט). עיין שם:
ועתה אחוך שמע לי, כבר אמרנו כי שם אדם נבדל מן שם איש, במה שמורה על גדרו המיוחד מצד שהוא אדם לא מצד שהוא יש ונמצא כיתר בע"ח שע"ז מורה שם איש, והנה המציאות הזה שבעבורו יקרא בשם אדם יהיה לפעמים מצד גופו, כמו שיבדלו המינים שור או כשב או עז איל וצבי ויחמור מצד בנין גופם שלפיהו כ"א בשם מיוחד יקרא, כן יקרא אדם מצד גופו שהוא בעל שתי ידים ניצב הקומה וכדומה שכבר יבדל בזה מיתר הבע"ח: ולפעמים יקבוהו בשם אדם מצד עצמות צורתו ונפשו האלהי' שבו ישכיל ויבחר לעשות טוב וצדק שמצד זה יקרא אדם באמת, כי מצד גופו הוא בהמה בתואר האדם, כמ"ש המורה כי חומר האדם הקרוב הוא חומר בע"ח הקרוב. ועתה בכל הציויים שבתורה שפרטה שם אדם כמו גבי צרעת וטומאת מת וסיכת שמן המשחה וכדומה, יפול ספק אם בא שם אדם בהבנתו המדויקת וכיון רק על מי שהוא אדם באמת כפי תנאי האדם שומר תורה ומצות ה', או בא בהבנה מורחבת כל שאינו בהמה שיקרא ג"כ בשם אדם בשלוח, אולם בזה כבר שמנו חק ולא יעבור כי התורה לא חתמה דבריה ומסתם נאמר שדברה בדיוק (כמ"ש באילת השחר כלל פ"ט עיי"ש), ור"ל אדם באמת, ולכן גדרו אתם קרואים אדם ואין וכו', שמי שאין לו דת אלקי ויתעב לעבוד גלולים וחמנים אינו רק בהמה בצורת אדם. אולם כל זה במקום שנוכל להסתפק שבא שם אדם בדוקא, אבל במקום שאנו רואים שדבר בדרך שלוח ושלא בדוקא כמו במקום שבא שם אדם מגביל נגד שם בהמה, מבואר שאינו מדבר רק הגבלת המין, ומכוין בשם אדם הפך הבהמה, וכל מי שאינו הולך על ארבע יכלול בשם אדם. כי הלא תראה שבכל אלה המקומות אומר תמיד אדם ובהמה ולא יאמר איש ובהמה, כי שם איש אינו מגביל נגד שם בהמה רק שם אדם (כנ"ל ג'), רק שני מקומות יצאו מן הכלל, לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה (שמות י"א ז'), אם בהמה אם איש לא יחי' (שם י"ט ג'), ושם אמרו חז"ל שמלאכי השרת נמצאו עמהם ביציאתם ממצרים, ועם ה' במתן תורה, ושם איש כולל גם המלאכים כנ"ל, ולכן בכ"מ שאומר אדם מגביל נגד בהמה, יכלול כל מי שאינו בהמה ולא ידבר מצד עצמות האדם רק בבחינת גופו, וכלל זה בארוהו רבותינו עצמם, שביבמות (שם) ובכריתות (שם) מקשה על הכלל דאין כתיים עובדי ככבים בכלל שם אדם. והכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף. משום בהמה. והכתיב אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם, משום בהמה. ר"ל דכיון דכתיב אדם ובהמה רבה. בא אדם רק מגביל נגד בהמה, ובזה תבין מ"ש בספרא (פ' ערכין הובא בגיטין ל"ח ב') כל חרם אשר יחרם מאדם ובהמה. מאדם אלו עבדו ושפחתו הכנענים. שכיון דכתיב אדם ובהמה, בא אדם על כל מי שאינו בהמה וגם העבד הכנעני בכלל, ועי' בתוס' (נדה דף נז סד"ה ובנה), וכן בכ"מ שבא שם אדם בהגבלה. כמו ואתה אדם ולא אל. ומצרים אדם ולא אל. לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, הוא רק מגביל אדם שאינו אל רק יצור אדמה. ובמד' (ב"ר פל"ג) פי' עיר קטנה וכ' ומצא בה איש מסכן וחכם וכ' על דור המבול ונח. ואדם לא זכר את המסכן. אמר הקב"ה לית אתון מנהרין לי' אנא מנהר לי'. שנא' ויזכר אלקים את נח, מישב שקרא בני דור ההוא בשם אדם בהגבלה נגד אלקי' שהוא זכרו. וכן במקום שבא על שם המין כולו כמו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דרש בספרא (אחרי פרק י"ג משנה ב') ובסנהדרין (דף נ"ט) אפי' כותי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג. כי הענין מוכח שבא על המין כולו, וכן ואתן אדם תחתך מבואר מן הענין שבא בהרחבה, אבל בכ"מ שאין הוכחה שבא בדרך השלוח אמרינן שבא בדוקא. ולכן אמר בזהר נשא דדחיל חטאין נקרא אדם, ובפ' יתרו מי שהוא בעל מצות נקרא אדם, ושם (דף קנג) ובמדבר (דף ר"מ) ודברים (עמוד רל"ז) ת"ח נקראו אדם, וכ"ז כשבא סתם אמרינן שבא בגדרו האמיתי אם הוא אדם כפי עצמותו האמיתי. ודברי חכמים כדרבונות, כל יקר בם צפונות. אמרו בחולין (דף ה') מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלים קרבנות מפושעי ישראל וכו', ושם (ע"ב) וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא הוא והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר ר"י אמר רב אלו ב"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה, התם כתיב אדם ובהמה הכא בהמה לחודא כתיב. וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא היא והא כתיב וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה (ופרש"י ואמר עליו בסוטה (דף כ"ב) אפילו לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר וזרעתי זרע אדם וזרע בהמה), התם חלקי' קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד, ומי לא יתפלא על מאמר הזה שדומה כי פי' מ"ש מן הבהמה תקריבו הוא שהבהמה מביאה הקרבן והוא פושעי ישראל. וזה מביא לידי לעג. שהכתוב אומר מן הבהמה מן הבקר תקריבו שהיא תוקרב ותובא. ואיך יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר. וביותר נפלא הפלפול ע"ז וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא היא. והלא ק' פעמים ימצאו בהמה בכתוב שהוא גריעותא על בהמות שדה וחיתו יער. והקושיה השניה וכל היכא וכ' מעליותא היא והכתיב וכ' וכי לא מצאו כתובים הרבה שכתוב אדם ובהמה ביחד והוא גריעותא רק זה לבדו. אולם כל דבריהם כגחלי אש. שאחר שכתוב פה אדם כי יקריב יש לנו לאמר שכיון על שם אדם בהבנתו המדויקת רק אדם משכיל ושומר מצוה לא פושעי ישראל. וכמו שממעט מומר הי"ל למעט פושעי ישראל מן שם אדם, אך אחר ששם אדם בא פה מגביל אל שם בהמה, אדם כי יקריב מן הבהמה. שהאדם יתכפר ע"י קרבן בהמה, ממילא י"ל שגם הפושעי ישראל נכלל בשם אדם, כי נקרא אדם כל שאינו בהמה כנ"ל, וז"ש מן הבהמה מכאן שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל. ר"ל ע"י שכתוב מן הבהמה שם אדם מוגבל נגד שם בהמה ואין ראי' למעט מן שם אדם פושעי ישראל. וכן מ"ש וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה מ"ש זרע אדם כולל כל שהוא אדם אף בלתי משכיל כל שאינו בהמה אחר שבא מגביל נגד שם בהמה. וע"ז הקשה וכל היכא דכתיב בהמה גריעותא ר"ל שע"י דכתיב בהמה בא שם אדם לגריעותא שדי כל שאינו בהמה. והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' שג"כ שם אדם מגביל נגד שם בהמה ובכ"ז פי' רב יהודה א"ר ששם אדם זה בא למעלה שהם ערומים בדעת כאדם. ר"ל שהוא אדם באמת כפי צורתו. והשיב שרב יהודה לא מן שם אדם דריש זאת רק שהוא פי' מ"ש אדם ובהמה הוא שם מורכב. ר"ל אדם שהוא אדם ובהמה, פי' שהוא אדם אמתי מצד צורתו ומשים עצמו לענין צרכיו החומריים כבהמה שאינה מבקשת מותרות וצרכים הרבה. אדם כזה תושיע ה'. ולפ"ז מ"ש אדם ובהמה פי' אדם שהוא בהמה. והוי"ו הוא וי"ו הבאור. (כמו יין ושכר שפי' חז"ל יין בדרך שכרותו יין והוא שכר. נבלה וטרפה נבלה שיש במינה טרפה. ובב"ק (ד':) וכי תימא פרושי קמפרש מאי מבעה הבער). ומקשה שא"כ גם במ"ש וזרעתי את ב"י זרע אדם וזרע בהמה. הי"ל לפרש כן. שהוא שם מורכב זרע אדם שהוא בהמה. ומשיב שא"כ לא היה לו לכפול מלת זרע רק לכתוב זרע אדם ובהמה. וז"ש זרע חלקי' קרא: הנה הקימותי לך שמנה נסיכי בני אדם. וזאת תורת האדם. מלבד מה שבארתי עפי"ז בדרך הפשט בפי' ישעי' (ב ט יא. לא ח. מד יג) ובפי' נביאים וכתובים אשר לא ייצאו האהלה והמה בכתובים, ואם נתן לך ה' לב לדעת ועינים לראות, תראה כי דברי חז"ל שקולים בפלס ומאזנים. ואל תחצוב בורו' נשברים לשתות מי המרים אשר לא יכילו המים. כי בם תמצא מקור מים חיים: למשל, "איש ממנו את קברו לא יכלה", "איש איש ממלאכתו" שפירושם כל אחד ממלאכתו – לא יצדק בו שם "אדם" שאינו מציין הכללות רק מציין בן אדם, לא מה שאינו אדם, כמו "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" בא על צד ההודעה שמן האדם מדבר – רק האדם מטמא בצרעת, לא מה שאינו אדם. וכן "אדם כי ימות באהל" ולרבותינו ממעט עובד מזלות שהוא בגדר "איש", לא בגדר "אדם" וכמ"ש ביבמות (דף סא) ובתוי"ט (ריש פי"ב דנגעים). לא כן כשאומר "אדם מכם" שבמלת "מכם" כבר הודיע שמדבר מן מין האדם ואי אפשר להעתיק (איין מענש פאן אייך) רק "מי מכם" או "כל אחד מכם" (איינער פאן אייך). ובזה לא יצדק שם "אדם" ולא נמצא דוגמא לזה בכל התנ"ך. ולישב הזרות הזה דרשו חז"ל בספרא "אדם" – לרבות הגרים, כי הגר מצד שנכנס בדתם הוא איש מן הקיבוץ שלהם ואחד מהם, אבל מצד שרשו אינו כאחד מהם ולא יצדק עליו "איש מכם" כי אינו לגמרי מהם. ועל זה רמז בתיבת "אדם" שהוא (כפי חוקי הלשון) נפרד ממלת "מכם" וכאילו אמר אדם, שהוא עתה איש מכם, כי תחלתו היה אדם בפני עצמו ועתה אחר גירותו הוא "מכם". ובמדרש רבה, הביאו רש"י ז"ל, דרש מה אדם לא הקריב מן הגזל שהכל שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. כוונו גם כן ליישב הזרות הזה ורצונם לומר כי האדם מצד היותו "איש מכם" וחלק מן הקיבוץ, ר"ל מצד היותו מדיני, עוסק במקנה וקנין, יצויר בו גזל ועושק; אבל מצד היותו אדם מתבודד, לא מכם מן הקיבוץ כמו הראשון אדם, לא יצויר בו גזל ועשק. ולכן אמר "אדם מכם" שמורה הגם שהוא "מכם" – מן הקיבוץ – יהיה אדם מתבודד, לא עושק מזולתו, שעל זה מורה שם "אדם" הבלתי מתחבר בלשון עם מלת "מכם". ונראה שגם חכמי התלמוד סמכו על דרוש זה כמ"ש בסוכה (דף ל) בשלמא לפני ייאוש – "אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא והאי לאו דידיה. וזה רחוק שידרשו מלת "מכם" מממונכם, שזה נגד מליצת הלשון. אך למדוהו מזרות הלשון שנסמך מלת "מכם" אל שם "אדם" והוא לא יתחבר רק אל שם "איש". [ובזה מיושבים כל קושיות התוס' (דם ד"ה כי) ובחולין (דף ה ד"ה מכם)] ומ"ש לרבות הגרים פירושו: שקרבנם טעון סמיכה ושדינם כדין ישראל לענין שהמומר אין מקבלים ממנו קרבן כי ממומר עכו"ם מקבלים כמ"ש בחולין (דף ה) בכם חלקתי ולא בעובד כוכבים. וכן הוא בירושלמי דשקלים (פרק א הלכה ח) אמר ר"א מתניתין בנכרים אבל בכותים לא. ותני כן "אדם" – לרבות את הגרים. "מכם" – להוציא את המומרים, עד כאן. וכוונתו שאם כן ממה נפשך – אין דין כותי כנכרי, דאם כשרים הם – הגר מקבלים ממנו הכל;ואם מומרים הם – מומר ישראל אין מקבלים הימנו גם נדרים ונדבות.
Loading...
Vayikra 10
1
Loading...