אשר יקריב לה': מלבד שהיא מיותר (שהיה לו לכתוב סתם כמו שכתב "וזאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם"), בא גם כן שלא כמשפט; דהא לא באר בפרשה זו דיני הקרבת שלמי תודה ונדבה, רק דיני אכילתן לבד. ומהקרבה לא דבר בפרשה זו רק מהקרבת לחמי תודה, לא מהתודה עצמה. מזה מבואר שהלחם היא בכלל שלמי תודה ועליו אמר "אשר יקריב". וזה עצמו מלמדנו שהוא כשלמים בכל דיניו; כמו ששלמים באים מן המעשר - אף הלחם. [וזה כונת משנה ח']. וכן אם לא פירש שיהיה הלחם מן המעשר אף שפירש שתהיה התודה מן המעשר – יביא הלחם מן החולין שגם בזה דינו כשלמים שסתמם יביא מן החולין. ואם אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" – יביא היא ולחמה מן החולין; שכיון שאמר "הרי עלי תודה" נתחייב בלחם, כמ"ש "וזאת תורת השלמים אשר יקריב" (שר"ל הקרבת הלחם. הרי נדר השלמים מסבב הלחם), וכבר היא חובה עליו, ודבר שבחובה אין בא אלא מן החולין. וזה כוונת [משנה ט'], ומובא במנחות (דף פא.). וכן הוקשו לחמי תודה לשלמים שלא יובאו מחטי מעשר שני כמו שהשלמים לא יצויר שיבואו מגוף המעשר, רק מן המעות. ועיין בגמרא (שם ודף פב). וזהו כוונת [משנה י']. ואמרו [במשנה יא'] (מועתק ממנחות פרק ז מ"ו) הלימוד דדבר שבחובה רק מן החולין מן 'וזבחת פסח צאן ובקר'. ומבואר בגמרא דאתיא כר' אליעזר שלמד מפסח מצרים. ורבי עקיבא חולק עליו ולמדו מגזירה שוה לחטאת. וסבירא ליה דקרא דצאן ובקר אתיא למותר הפסח כדר"נ (כמו שמבואר שם בדף פב ודף פג:) ובמכלתא (בא פ"ד) סבירא ליה לר' אליעזר עצמו דפירוש "וזבחת פסח צאן ובקר" - צאן לפסח ובקר לחגיגה. וצריך לומר שהלימוד לדבר שבחובה היא מן הסדר; שהיה לו לומר "בקר וצאן" כי החגיגה קודמת בזביחה לפסח. וכן בספרי ראה (סימן קכט) תפס שני הדרושים ביחד – צאן לפסח ובקר לחגיגה, להקיש כל דבר הבא מן הצאן לפסח. ועיין בז"א שם. ואין כאן מקום להאריך.