והכהן המקריב את עולת איש: כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן י) שיש שמונה הבדלים בין שם אדם ובין שם איש. ומהם, ששם "איש" בא לפעמים לסימן המין אל שם אשה ולפעמים בא ליחס הקנין אל הקונה כמו "עבד איש" "אשת איש" וכדומה. ובשניהם לא יתכן שם "אדם". אמנם במקום שיש להסתפק אם בא שם 'איש' על בעל הדבר וסמיכת הקונה או שבא על שם המין (איש ולא אשה) – הנה אז צריך לברר שבא על יחס הקנין והקונה, ובסתמא יש לפרש שבא על שם המין וממעט אשה. שכן תראה (ביבמות מח, קידושין עב, גיטין לח, נזיר סב) אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות שנאמר "וכל עבד איש מקנת כסף" – עבד איש ולא עבד אשה?! אלא עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד. בארו שמה שכתוב "עבד איש" היא סמיכת הקנין אל הקונה בשיש לו בעלים וממילא אינו שם המין וגם אשה בכלל. כי שָם לא יתכן לפרשו שהוא שֵם המין כמו שאמרו במכלתא (בא פרק טו) "וכל עבד איש" - אשה וקטן מנין? תלמוד לומר "מקנת כסף" מכל מקום. רוצה לומר שהלא באר הטעם מצד שהוא מקנת כסף באין הבדל מי הקונה, כי שם "איש" בא על הקונה, לא על הזכר. על פי זה תבין ברייתא דספרא (המובאת בזבחים דף קג) שתחלה החליט שמה שכתוב "עולת איש" בא על סמיכות הקנין אל הקונה, רוצה לומר עולה שיש לה בעלים. ופירש ר' יהודה שממעט עולת הקדש. ומפרש בגמרא במקדיש נכסיו שסבירא ליה לר' יהודה דזכרים יקרבו עולות דכל הראוי למזבח בודאי הקדיש למזבח ומכל מקום העור דחזי לבדק הבית נתפס לבדק הבית כשאר נכסיו שהם לבדק הבית דאדם חולק הקדשו. ור' יוסי בר' יהודה מצייר זה אף בעולת גרים דהיינו גר שמת ואין לו יורשים שאינו עולת איש שאין לו בעלים. ועל זה שואל מנא לן שמה שכתוב "עולת איש" היא סמיכת הקנין על הקונה? נאמר ששם 'איש' בא לסימן המין וממעט אשה? וזהו שאמר אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין (כן גרס רש"י שם). ומשיב תלמוד לומר 'עור העולה' - ריבה. וזה יתבאר על פי היסוד אשר הנחנו באילת השחר (פרק טו) שמדרכי הלשון שלא להחזיר את השם שהזכיר כבר, רק ירמזוהו על ידי כינוי. וכן היה לו לומר "עורה אשר הקריב" בכינוי, ולמה אמר "עור העולה"? ואחד מדרכי חז"ל בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון. שאם יאמר בכינוי מוסב רק על הנזכר כבר, אבל אם אומר "עור העולה" היא אף עולה שאינה 'עולת איש' כתנאי הראשון [כמו שבארנו שם כלל קלח קלט]. ולפי זה מוכח שמה שכתוב "עולת איש" היא סמיכת הקנין – עולה שיש לו בעלים – ובזה יצויר הדרוש הזה. כי בכלל עולה שאין לו בעלים היא עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שאינה עולת איש כי אחר שפסולה אינה לבעליה. ובזה היה עולה על הדעת שגם עולה שנשחטה שלא לשמה, שהגם שכשרה, כיון שלא עלתה לבעלים לשם חובה גם כן אינה 'עולת איש'. לזה אמר עור העולה ריבה – אף עולה אחרת שאינה לגמרי עולת איש בענין שיצא בה ידי חובתו, כיון שמכל מקום יש לו בעלים קצת, שכשרה. (כי בארנו שם שכיון שחזר השם בה' הידיעה צריך שידמה קצת על כל פנים לשם הראשון, כמו שאמרו שם הדם שנתקבל בכלי, עיי"ש היטב). ודרוש הזה צודק אם פירוש "עולת איש" - בעלים. אבל אם נדרש עולת איש ולא אשה - מה ירבה במה שכתוב "עור העולה"? וזהו שאמר תלמוד לומר "עור העולה" ריבה, ומזה מוכח אם כן למה נאמר "עולת איש" וכולי יכול שאני מרבה וכולי תלמוד לומר "עור העולה". שזה היא הריבוי. והבן היטב.