הכהן אשר יכפר בו: זה כתוב ג' פעמים: (א) בחטאת (ויקרא ו, יט) "הכהן המחטא אותה יאכלנה", (ב) באשם פה, (ג) בפסוק שאחרי זה "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (כי מה שכתב זאת בפסוק ט' גבי מנחה צריך לדרוש שיתבאר בסימן צב). ואי אפשר לפרש שיהיה לכהן המחטא והמכפר והמקריב – דהא בחטאת ובאשם באר שכל זכר בבני אהרן יאכלנה. רק שכבר גלה זאת במנחה שמה שכתוב שם "לכהן המקריב אותה לו תהיה" היינו כל הבית אב העובדים באותו יום, שכולם נקראים 'כהן המכפר והמקריב', כי כולם עוסקים בעבודה שנעשית על ידי כהנים רבים כמו שכתוב "וזרקו..וערכו..והקריבו.." בלשון רבים [כמ"ש בפר' ויקרא (סימן נא)]. אולם למה יאמר זאת? הלא כבר גלה זאת במנחה ומשם נלמד בקל וחומר ליתר קרבנות? רק שרצונו לומר רק לכהן הראוי להקריב ולכפר, לא הבלתי ראוי. ולכן כפל הכינוי עם השם – "לכהן..לו יהיה" – שזה זר ונדרש תמיד כמו שבארנו באילת השחר (סימן רי). ובא ללמד רק לכהן המכפר, לא הבלתי ראוי. וכמו שתראה בזבחים (דף קג:) שעיקר הדרוש מכפילת הכינוי "לו יהיה", עיי"ש. וע"כ שלש בספרא למעלה (צו פרשה ד מ"ג) בחטאת ופה באשם ובסוף הפרק בעולה – למעט טבול יום ומחוסר כפורים ואונן. ונראה שלכן כתב ג' פעמים. חד לטבול יום, וחד למחוסר כפורים דקיל יותר שאין צריך הערב שמש וכמ"ש התוספות בזבחים (דף ?) ובכמה מקומות, וחד לאונן דקיל יותר דנוגע ואינו מקריב. אולם מדברי הספרא סוף הפרק משמע שצריך פסוק מיוחד לעור העולה דאינה לאכילה. ונראה לפרש דטבול יום ומחוסר כפורים מחד קרא גמיר.