מלבי"ם: ישחטו: יש הבדל בין שחט טבח זבח. טבח וזבח יציינו מעמד הבעל חי אחר השחיטה. ונבדלים זה מזה במה ש'זבח' מציין שנזבח לצורך מיוחד (והוא לצורך שמחה וקרואיה או לזבח לשם הקדש), ו'טבח' לא יציין רק שהוכן לאכילה. (וכבר רמזתי זה בפירוש ישעיהו סימן לד פסוק ו). ונבדל בזה מן יתר שמות או פעלים שבאו על ההמתה – כמו 'הריגה' 'מיתה' ו'הכאה' וכדומה – במה שהטביחה היא לצורך (ומה שבא על טביחת בני אדם הוא דרך שאלה). רק הטביחה לצורך כללי והזביחה היא לצורך פרטי. אבל פעל 'שחט' יציין איכות הטביחה באופן ידוע שהיה אז מקובל בידם להכשיר החי לאכילה. ואמר בספרא (מובא בחולין דף ל: בשם תנא דבי ר' ישמעאל) שמשתתף עם "חץ שחוט לשונם", מענין משיכה, על שמושך הסכין ועושה עמו הולכה והובאה. [ור' ישמעאל לשטתו דסבירא ליה בחולין (דף יז.) דבשר נחירה לא אשתרי כלל. אבל לרבי עקיבא שם מפרש "הצאן והבקר ישחט להם" - נחירתן זו היא שחיטתן – לא סבירא ליה פירוש זה] והגם שלא נזכר בחולין שיצטרכו שחיטה – לא מצאנו בשום מקום לשון אחר על הכשר החי לאכילה כמו 'הריגה' ו'הכאה'. כמו שיאמר בתוכחה "הרוג בקר" (ישעיה כב, יג), "צאן ההרגה" (זכריה יא, ד). [ובמ"ש "טבח טבח והכן" (חולין צא, א) – אינו מציין פעולת ההמתה, רק הגילוי שיפרע בית השחיטה. וכמ"ש (ויקרא סימן יד).] לעומת זה נמצא תמיד לשון שחיטה גם בחולין – "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כ״ב:כ״ח), ובקבלה: "וישחטו ארצה" (ש"א, יד) "ושחטתם בזה" (שם,) ודרשו בסכין הכשר שהכין. וגם דייק הכתוב ברוב מקומות שהזכיר שחיטת קדשים תפס שם החי הנשחט, לא שם הקרבן. כמו "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), "ושחט את הפר" (שם ד"ד ושם טו), "ושחט את הכבש" (ויקרא יד, יג) ולא תפס "ושחט את העולה או החטאת" כמו שאמר בסמיכה ודומי' ללמד שהשחיטה מחויב מצד שהוא בן בקר או פר. חוץ ממה שדרשו על מתעסק (בחולין יג, זבחים מז, מנחות קי). ויתר הלכותיו נמסרו בתורת הפה למשה מסיני.