אשר יזה עליה תכבס: כבר כתבתי (בסימן סא) שמה שתפס "ואשר יזה מדמה" בלשון הזיה (ולא אמר "אשר יתן מדמה" או "אשר יפול") דייקו חז"ל שצריך דם הראויה להזיה, לא דם הפסולה. אולם במה שכתב שנית "אשר יזה עליה" בלשון הזיה ולא בלשון "יהיה עליה" או "אשר יפול" או "יתן" – למדו שגם אם הוא דם כשרה שראוי להזיה, צריך שתתקבל בכלי. ואם עדן לא נתקבל וניתז מן הצואר על הבגד - אין צריך כיבוס. וזה כפי הכלל אשר בידינו שפעל הבא כפול מורה שבא במובנו המדויק ורצונו לומר "אשר יזה" - שכבר היה ראוי להזיה, שהיה בכלי. וברייתא זו מובאת בזבחים (דף צג.). וכבר התבאר בפרשה ויקרא (סימן רג וסימן רפט) שמחוקי הלשון שבמאמר תנאי עתידי יבא הפעל הראשון בלשון עתיד, אבל הפעלים שאחריו שמבארים הדין יבואו בלשון עבר או הוה כמו "ואם בכלי ברזל הכהו" "ואם אמת היה הדבר" וכיוצא. והיה ראוי לכתב פה "אשר הוזה עליה" בלשון עבר. ופירשוהו רבותינו [במשנה ה'] (מובא בזבחים צג:) שלכן תפס לשון עתיד ללמד רק אשר יזה בעתיד, ר"ל שעוד לא הזה; אבל אם כבר הזה - אין צריך כיבוס. [ובגמרא מפרש דלמאן דאמר שירים שבאצבע פסולים פירוש "משהזה" היינו שירים שבאצבע. ולמאן דאמר שירים שבאצבע כשרים פירוש "משהזה" שגמר כל ההזיות] ומן ב' הדרשות האלה הוציאו ב' דינים. מן הדרוש הא' הוציאו שאם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו - צריך כיבוס מפני שכשר להזיה. ומצואר בהמה על הרצפה ואספו אין צריך כיבוס מפני שפסול להזיה (כמו שלמד בספרא ויקרא מכלתא דנדבה (פרשה ד מ"יא)). ומן הדרוש הב' הוציאו דאם ניתז מן הקרן ומן היסוד אין צריך כיבוס. ופירשו בגמרא מן הקרן ממש; הא הראוי לקרן כגון ג' מתנות שבחטאת - צריך כיבוס שעדיין לא נגמרה הזיה. ו"מן היסוד" פירושו הראוי ליסוד משום שכבר נגמרה הזיה. וכמו שאמר משהזה אין טעון כיבוס.