כל זכר בכהנים יאכלנה: שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. ובמה שכתב "כל זכר" בא לרבות שגם בעל מום אוכל. ובאר בספרא שגם זה אינו צריך לרבות שכבר אמור (בפר' אמור "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב)). אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעלי מומין למחלוקת. ר"ל שכבר בארתי (בסימן ל) שהדבור יהיה לפעמים ציוי ולפעמים היא רק הרשאה. וכלל שבידנו שבמקום שלולא הכתוב היה עולה על הדעת שהדבר אסור - אז אינו ציוי רק הרשאה להודיע שמותר. ולפי זה מה שכתוב "לחם אלקיו מקדשי הקדשים יאכל", יש לפרשו שאינו ציוי שמחויב לאכל, רק הרשאה שמותר לו לאכל, כיון שמן הסברה הייתי אומר שאסור לאכל, קמ"ל שמותר. ולפי זה נאמר דאינו חולק עם הכהנים אחר שאינו מצוה לאכל רק רשות לבד. ולכן אמר פה שנית 'כל זכר בכהנים יאכלנה' לומר שמחויב לאכל (כי הציוי הנכפלת מורה שהיא ציוי, לא הרשאה). וממילא חולק עם אחיו הכהנים אחר שמצוה כמוהם. והנה זה נאמר במנחה ונשנה לקמן (ויקרא ו, כב) בחטאת, ומשולש לקמן (ויקרא ז, ו) באשם. ובאר בספרא (צו פרק ז מ"ו) שנשנה בחטאת ללמד שגם בעל מום קבוע חולק בקדשים. ואמר (צו פרשה ד מ"ט) שנשלש באשם ללמד שגם בעל מום מתולדה חולק. וג' ברייתות אלה הובאו בזבחים (דף קב.). ושם סדר ברייתא השלישית קודם ברייתא השנית. וזה משום דגריס שם בהפך – "אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין?", ולתירוץ רב אשי שם. אבל לתירוץ רב ששת "איפוך" (שכן הוא גירסת הספרא באמת), צריך להפך גם סדר הברייתות ולסדרם כמו שהם בספרא, וגם זה נכלל במה שאמר "איפוך". ודו"ק.