יאכלו אהרן ובניו: היה לו לומר "והנותרת ממנה לאהרן ולבניו" כמו שתפס לשון זה במנחת סולת ובמנחה מרחשת. דאם ללמד שחובה שיאכלו - הא כבר למד בספרא לקמן (פרק יב) דאסור להותיר מכל הקדשים, וכמ"ש הרמב"ם (פ"יח מהל' פהמ"ק ה"ט). וביבמות (דף מ.) מקשה על מה שאמר "רצה אוכלה אצה אינו אוכלה": והכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם"?. וכן מה שכפל "בחצר אהל מועד יאכלוה", פעל 'יאכלוה' מיותר לגמרי. ופירשו חז"ל שלכן אמר "יאכלו" בכפל, לרבות שיוכל לאוכלה בכל מאכל שירצה, וכמ"ש בפרק כל התדיר "וכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאכלן צלוין ושלוקין ומבושלים וכולי. ואף על גב דבגמרא (שם דף צא, סוטה טו, חולין קלב:) למד לה ממה שכתוב "למשחה" - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים – יש להשיב הגמרא תפס דרשא דספרי (פר' קרח פסקא קיז) והספרא סבירא ליה כר' יצחק שם דאמר אין משיחה אלא שמן המשחה. שכן לקמן (פרק יח מ"א) מבואר דמפרש "זאת משחת אהרן" על שמן המשחה, וזה דלא כתנא קמא דספרי שלמד למשחה לגדולה מן "זאת משחת אהרן". עיי"ש. ועדיין צריך טעם מדוע אמר תחלה "יאכלו" בלא כינוי ואחר כך אמר "יאכלוהו" בכינוי? פירשוהו בספרא (מובא במנחות דף כא ותמורה דף כג) ש"יאכלוהו" בכינוי מורה שיאכלו אותו לבדו בלא דבר אחר עמו, ו"יאכלו" בלא כינוי מורה שיאכלו בכל אופן - אף עם דבר אחר. והפשר דבר: שפעמים יאכלו אף עם חולין ותרומה, וזה בזמן שהיא מועטת - יאכלו חולין עמה כדי שתהיה נאכלת על השובע [לרש"י יאכלו החולין חוץ לעזרה ולתוספות אף בעזרה]. ועל זה אמר "יאכלו אהרן ובניו". ופעמים לא יאכל עמה חולין ותרומה, וזה בזמן שהוא מרובה - לא יאכל עמה דבר אחר כדי שלא יאכל אכילה גסה. ועל זה אמר "יאכלוה" בכינוי. וכמו שאמר בספרא (סוף פרקין) "יאכלוה" - שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה. ומ"ש [במשנה ח'] "לאהרן ולבניו" - לאהרן תחלה וכולי – כבר נשנה בספרא סדר ויקרא ופרשתיו שם (סימן קיב).