קח את אהרן ואת בניו אתו: הנה ימצא להחוטא שלשה חסרונות: (א) מצד ה' שירחק את החוטא ויסתיר פניו ממנו כמו שכתוב "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם". עד שדומה כאילו הוא יוצא מרשות הקודש לרשות אחר כמו שכתוב "ויצא קין מלפני השם". (ב) מצד העונש אשר יגזר עליו. ועל צד הזה מועיל מה שיתפלל אחר עליו כמו שכתוב "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" ופירשו חז"ל זו כילוי בנים. "ואתפלל גם בעד אהרן". על הענין הראשון אין מועיל תפלת אחרים כי זה תלוי במעשיו ותשובתו אבל לבטל העונש והגזרה מועיל תפלה. (ג) מצד החוטא עצמו שגם אם ה' בחסדו יכפר חטאתו וגם לא יעיר חמתו להענישו – בכל זה הוא עצמו מרגיש חטאו כמו שכתוב "וחטאתי נגדי תמיד", ויכלם מאשר עשה, עד שיהיה סליחה גמורה בענין שיוסר החטא כאילו לא היה במציאות כלל שזה בתשובה מאהבה שיעשה מעונות זכיות כמו שאמרו חז"ל. ושלשה ענינים אלה היו באהרן: (א) אם הענין הראשון שהיה מרוחק מה' כמו שכתוב "ויגוף את העם..אשר עשה אהרן" ובזה היה מרוחק מה' כיוצא מרשותו. וכשאמר "קח את אהרן" היה במשמע שנתקרב אהרן מצד זה. כי לשון 'קיחה' מורה שלוקח דבר שאינו ברשותו תחת רשותו, שעל זה בא על הקנין שמכניסו לרשותו על ידי אחד מדרכי ההקנאה או על לקיחה בידו שמכניסו להיות בידו. וצייר בזה בלשון זה כאילו היה אהרן בלעדי רשות הקדושה ואמר לו הקב"ה שיקחהו אל הקדושה והקורבה אל האלקים (ב) הענין השני מצד העונש שנגזר עליו שזה ידע משה כי הוא התפלל עליו להסיר העונש. וזהו שאמר מנין שידע משה שנתרחק אהרן. ומה שאמר שלא נאמר וישמע ה' וכולי – רוצה לומר כי כן נאמר על מה שהתפלל על ישראל ולא נאמר כן על תפלת אהרן. אולם במה שכתב "קח את אהרן ואת בניו" ידע שהוסר הגזירה מבניו ואז ידע משה שנתקרב אהרן מצד הענין שהשתדל בו משה. (ג) עדיין לא נדע אם היה סליחה גמורה בענין שיוסר החטא ממציאות כלל בתשובה מאהבה. שעל זה אמר מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק, כי עדיין היה הוא דואג מחטאתו. אבל במה שכתב "ואת בניו אתו" - שמלת "אתו" מורה שהוא עיקר והם טפלים לו ובאים רק בזכותו - ובזה ידע שהיה סליחה גמורה שאי לאו כן היה בהפך - שהוא בא בזכות בניו שלא חטאו. ובזה ידע אהרן שנתקרב. ולפי זה מה שכתוב "קח את אהרן" הוא ככל קיחה שמכניס דבר אל רשותו. ובתרגום יונתן "קרבית אהרן דאתרחיק על עובדא דעגלא". [ובמשנה ב'] אמר שלפי הפשוט י"ל שאינו קיחת הקנין רק לקיחה הגיונית שלוקח לבו וממשיכו בדברים שימשך לבו אחר ציויו ודעתו בלא מחשבה אחרת ופניה חצונית. שבענין זה נאמר תמיד לשון 'לקיחה' אצל בני אדם ובענין זה יפרשוהו חז"ל תמיד. כמו שאמרו בב"ר (בר"ר, מה) על "ותקח שרה את הגר", ובמדבר רבה (במדבר רבה, יח) על "ויקח קרח". ובמכלתא (בשלח) על "ואת עמו לקח עמו". ובספרי דברים (פסקא יד), ובזהר לך לך (ח"א עט, א) וירא (ח"א קיט, א) ובכמה מקומות לפרש ד'קיחה' היא בדברים.