ובער וכולי בבקר בבקר: דע כי השמות הבאים כפולים להורות על הכללות - לא יבא אות היחוס דבוק בשני שמות הכפולים – "איש איש", "ויהי המה עושים גוי גוי אלהיו" (מלכים ב י״ז:כ״ט), "בארות בארות חמר" (בראשית), "ובכל מדינה ומדינה עיר ועיר" (אסתר), "לכל כלי עבודה ועבודה" (דברי הימים א כ״ח:י״ד). וגם במקום שצריך לבא אות היחוס על הראשון - לא יוכפל על השני – "זה זכרי לדור דור" (שמות ג׳:ט״ו), "מעון אתה היית לנו בדור ודור" (תהלות, צ), "לעבודה ועבודה" (דברי הימים ב ל׳:כ״אג), "לעיר ועיר" (דברי הימים ב י״ט:ה׳), "לשולחן ושלחן" (דברי הימים א כ״ח:ט״ז), "לשער ושער" (דברי הימים א כ״ו:י״ג). וכן בשמות הבאים כפולים להורות התמדת הזמן – "בכל יום ויום מרדכי מתהלך" (אסתר ב׳:י״א), "ויהי כאמרם אליו יום יום" (שם ג), "כדברה אליו יום ויום" (בראשית ל״ט:י׳), "להכין שבת שבת" (דברי הימים א ט׳:ל״ב), "היוצא השדה שנה שנה" (דברים י״ד:כ״ב). רק שבשמות הכפולות על התמדת הזמן מצאנו פעמים הרבה שיבא ב' היחוס על השם השני – "לעת יום ביום יבואו" (דברי הימים א י״ב:כ״ג), "יום ביום להעלות" (דה"ב, ב), "ומהללים לה' יום ביום" (דברי הימים ב ל׳:כ״א), "ועלת יום ביום" (עזרא ג׳:ד׳), "והיוצאת חדש בחדש" (דברי הימים א כ״ז:א׳), "כשכיר שנה בשנה" (ויקרא כ״ה:נ״ג), "תאכלנו שנה בשנה" (דברים ט״ו:כ׳). ולפעמים מלת היחוס כפול על שני השמות – "בבקר בבקר", "ביום השבת ביום השבת יערכנו". ויש הבדל ביניהם. שבמקום שבא רק על הוראת התמדת הזמן יבא השם כפול בלא אות השימוש – "ויהי כאמרם אליו יום ויום", רצונו לומר בכל יום. או שבא האות השימוש על הראשון כמו "לדור דור". אבל במקום שבא הב' על השם השני כמו "יום ביום" "חדש בחדש" – אין השם השני מורה על ההתמדה, רק פירושו ביום לפי היום. כמו "ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים" (דברי הימים ב ח׳:י״ג) – פירושו דבר יום ביומו, כל אחד לפי היום וענינו. "ויעשו את חג הסוכות ומהללים לה' יום ביום" (שם ל,) – פירושו בכל יום אמרו השיר השייך אל היום ההוא. וכן "ויעשו את חג הסוכות ועולות יום ביום" (עזרא ג׳:ד׳), "ויקרא בספר תורת אלהים יום ביום" (נחמיה ח׳:י״ח) – ר"ל בענינא דיומא. [והוא קרוב עם "דבר יום ביומו". רק ש'ביומו' בוי"ו מציין שנעשה ביום ההוא, לא למחרתו. • ואמרו בספרא (אמור פרשה יב מ"ט) "דבר יום ביומו" וכולי עבר זמנו אינו חייב באחריותו. • ובר"ה (דף טז.) טעמיה דר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דכתיב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום בומו". • ובזהר בשלח (ח"ב סב, ב) "ולקטו דבר יום ביומו" דלא לעכב מיומא ליומא אחרא • ובשבת (דף קטז.) "עולת שבת בשבתו" – למד על חלבי שבת שקרבים ביום הכפורים. יכול אף של יוהכ"פ בשבת? תלמוד לומר "בשבתו" – כי מה שכתב "בשבתו" בוי"ו מורה רק באותו שבת כמו "דבר יום ביומו". רק שעל זה היה צריך לומר "עולת שבת ביומו" ונדע שרק ביום ההוא. ולמה אמר "בשבת"? זה מורה אף שאינו ביומו רק בשבת כמוהו יוכל להקריבו. וממה שכתוב "בשבתו" בוי"ו מורה רק שבת שלו. ובזה דריש ששל שבת קרב ביוהכ"פ ולא של יוהכ"פ בשבת. אבל כשאומר "ביום" בלא וי"ו אינו מציין רק שהיה לפי ענין היום וחיובו.] ובשם שנה שנה, שלא מצאנו שיאמר "שנה בשנתו", היה להם כלל אחר. שאם אומר "שנה שנה" הוא דוקא בשנה זאת, לא באחרת. ולכן אומר בבכורות (דף נג:) מנין שאין מעשרין משנה לחברתה? שנאמר "עשר תעשר..שנה שנה". אבל כשאומר "שנה בשנה" יכול לכנס משנה לחברתה כמו שאמרו בבא מציעא (דף סה.) שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת שנאמר "כשכיר שנה בשנה יהיה עמך". ובבכורות (דף כז:) מנא לן דבכור נאכל תוך שנתו? אר"י אמר רב דאמר קרא "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה" - איזה שנה שנכנסת בחברתה? הוי אומר זה שנה של בכור. דבי ר"י תנא שנה בשנה יום אחת בשנה זו ויום א' בשנה אחרת - למד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. והוא בספרי (פסקא קכה), ומיושב קושיית התוס' בכורות (שם ד"ה שנה). ובהכפלת השם "בבקר בבקר" – הגם שכפי פשוטו פירושו בכל בקר וכן פירשו חז"ל כמ"ש במכלתא (בשלח דף לג) "וילקטו אותו בבקר בבקר" – בשחרית בשחרית ושם (דף כד:) אף ירושלם לעתיד כל בקר ובקר דינה יוצא לאור שנאמר "ה' צדיק וכולי בבקר בבקר משפטו יתן" – בכל זה, ממה שכפל ב' היחוס יהיה בו לדעתם גם כוונה שניה - שהשם השני מבאר את השם הראשון. כי שם "בקר" יאמר בהרחבה על הנץ החמה כמ"ש "והיה בבקר כזרוח השמש" (שופטים ט׳:ל״ג), "וישכימו בבקר והשמש זרחה" (מלכים ב ג׳:כ״ב), ובמכלתא (בשלח) "ויהי באשמרת הבקר" בקר זה היה עם הנץ החמה. ומבואר בברכות (דף כז.) שלרבנן מקרי "בקר" עד חצות ולר' יהודה עד ד' שעות. וכן כתבו התוס' (ריש פ"ק דפסחים). אולם "בקר" הנאמר על צד הדיוק הוא התחלת הבקר ועל זה כפל "בבקר בבקר" שהשם השני מבאר שהבקר יהיו בבקר, ר"ל, בהתחלתו. וזהו שאמר בברכות (שם) אי בעית אימא רבנן אמר קרא "בבקר בבקר" חלקהו לשני בקרים. ואי בעית אימא ר' יהודה הא בקר יתירה להקדים לו שעה אחת. מבאר שמה שכתוב "וילקטו אותו בבקר בבקר", "בקר" הראשון מורה על ההתמדה ופירושו שלקטו בכל בקר. אולם בזה נוכל לבאר על צד ההרחבה שהבקר הוא עד שש שעות. לכן הוסיף "בבקר" שבקר זה היה "בבקר", רוצה לומר בהתחלתו. ועל זה אמר חלקהו לשני בקרים. הבקר הא' הוא הנאמר בהרחבה שהוא בקר של היום כולו, שעד חצות מקרי "בקר" ואחר כך מקרי "ערב". והבקר של הבקר הזה הוא בקר ממש שהוא בקר של הבקר הכללי. [כי שם "בקר" הוא על ההשכמה, ויהיה או השכמה בערך היום או השכמה וקדימה החלטית שהיא תיכף בהאיר היום והוא בקר של חצי יום הראשון]. ובמכלתא בא (פ"ו) "והנותר ממנו עד בקר" למה נאמר? ליתן תחום לבקרו של בקר – ר"ל לבאר שהוא בקר של הבקר הכללי והוא בהאיר היום. וכן בירושלמי (ריש ברכות) על "בבקר בבקר". ולכן אמר בספרא פה (ומובא בפסחים (דף נט) וביומא (דף לג:)) יוקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בקר" אחד – רצונו לומר כי בתמיד דכתיב בו "את הכבש אחד תעשה בבקר" הוא בקר של כלל היום (שהוא עד ד' שעות לר' יהודה ועד חצות לרבנן). אבל בקטורת וגזירי עצים כתיב "ובער עליה...בבקר בבקר" - באר בשם השני שהבקר הזה יהיה בבקר, ר"ל בהשכמה, שהיא השכמה החלטית בהאיר היום. ובזה תבין מ"ש ביומא (דף לד.) אמר אביי מסתברא כמ"ד מוספין קודמים לבזיכין. לאו מי אמרת בבקר בבקר להקדים, הכא נמי ביום ביום לאחר. רצונו לומר שכמו ששם "בקר" בא על צד ההרחבה ועל צד הדיוק - כן שם "יום" על צד ההרחבה כולל גם חצי היום הראשון, שהגם שאז נקרא בשם "בקר" נקרא גם כן בשם "יום" במה שהיום הוא הפך הלילה. אולם על צד הדיוק לא יקראו שש שעות ראשונות בשם "יום" רק בשם "בקר". ואם יאמר "יום" לעומת שם "בקר" יהיה זה אחר שש שעות. וכשאומר בבזיכין "ביום השבת ביום השבת יערכנו" - השם השני מבאר את הראשון, שתחלה אמר "ביום השבת" על הכללות ופירושו בכל שבת ואחר כך באר שהיום הזה יהיה "ביום השבת", לא בבקר, ר"ל שיאחר עד אחר חצי היום. ומ"ש [במשנה ט] נאמר בקטורת בבקר בבקר וכולי כשהוא אומר בהטיבו וכולי – בנוי על הכלל שפעל הנקשר אל פעל על ידי שימוש הב' שנלוה אל המקור, אז לרוב הפעל שבא בדרך המקור קודם לפעל הנקשר עמו. "וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה" (שמות י״ד:י״ח), "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שם יט) שפירושו אחר משיכת היובל. "לא ימשול למכרה בבגדו בה" (שם יח) פירושו אחר שבגד בה. "כל הנוגע בהם במותם" (לקמן יא) פירושו אחר שמתו. "בנגעו בו יטמא עד הערב" (שם כג), "בסוכות הושבתי בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שם כב). וכן מה שכתב "בהטיבו את הנרות יקטירנה" היינו שאחר הטבת הנרות יקטיר קטורת. וזהו שאמר סמכו ענין לקטורת, ר"ל שפעל "בהטיבו" נסמך בדרך המקור וקישור הב' אל "יקטירנה" וזה מורה שיקדים נרות לקטורת. וביומא (דף יד:) פליגי בזה לרבנן יקטיר ואחר כך יטיב ולאבא שאול מטיב ואחר כך מקטיר. מאי טעמא דאבא שאול? דכתיב "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות" והדר "יקטירנה". ורבנן מאי קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטיר קטורת. דאי לא תימא הכי וכולי דעת אבא שאול מבואר כמ"ש. ודעת רבנן שמצאנו לפעמים שנקשרו הפעלים עם המקור על ידי ב' על הכוונה שהיה זה בעת היה זה. כמו "מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר". ולכן ס"ל דמפסיק בקטורת בין הטבת ב' נרות ובין הטבת חמש נרות. ועיין בבבא מציעא (דף צ:) חסמה מבחוץ מאי, ויתבאר אי"ה במקום אחר.