ואכל מבשר זבח השלמים: שלש כריתות נאמרו באוכל קדשים בטומאה: (א) בפר' אמור (ויקרא כב, ג) "אמור אליהם לדורותיכם איש אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה" (ב,ג) וב' כריתות אצל שלמים. וכבר למד בברייתא די"ג מדות (מובא ביבמות (דף ז) וכריתות (דף ב:)) שמה שנאמר כרת בשלמים הוא דבר שהיה בכלל כל הקדשים ויצא מן הכלל ללמד שצריך שיהיה דומה לשלמים. ועדיין יקשה למה צריך ב' כריתות בשלמים? וגם מה שכתב "ואכל מבשר זבח" – מלת "בשר" ומלת "זבח" מיותר, ונדרש בכל מקום (כמו שכתבנו למעלה (סימן ק?ג)). (ומ"ש "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים" נדרש למעלה שם) וכל זה נכלל במה שכתוב בספרא (מובא בזבחים דף מה) ואכל מבשר זבח השלמים מה תלמוד לומר. ומשיב שצריך ג' כריתות. שאם יאמר "והנפש אשר תאכל בשר" – לא נדע רק שלמים לבד (וכצ"ל לפי שהוא אומר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים" יכול אין חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים; מנין לרבות כל הקדשים?) לכן צריך כרת דפר' אמור. ולפי זה יקשה למה צריך כרת בשלמים – וכצ"ל "והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו; אין לי אלא כיוצא כשלמים" – ר"ל שנדון במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל כולו שאינו חייב רק כיוצא בשלמים שנאכל לשני ימים ולילה אחד. ועל זה אמר "מבשר השלמים" להורות שדין טומאה אינו דוקא מפני שהוא שלמים, רק מפני שהוא בשר קדש; והוא הדין כל בשר קדש אף הנאכל ליום אחד. ועוד הוסיף שם 'זבח' להורות שדין טומאה נוהג מפני שהוא זבח קדש, אף בעולה שאין הבשר נאכל. וממילא במה שכתב "אשר הם מקדישים" מוסיף אף מנחות ועופות אף שאינם זבח. כל שמקדישים. וכיוצא בו דרש בספרא (פרק יג מ"ד) גבי פיגול. מובא בזבחים (דף מד.) ופרשתיו שם (סימן קכג). [באור משנה ד'] (מובא בזבחים דף מה: ובמעילה דף י:). אולם גבי פגול אמר שם (משנה ו) למה נאמרו שלמים ללמד דצריך שיהיה להם מתירים, ואם כן י"ל דהוא הדין גבי טומאה צריך שיהיה להם מתירין. (ועוד קל וחומר הוא. מה פגול שחמור - שמביא חטאת קבוע, ואין צריך ידיעה בתחלה ובסוף, ולא הותר בצבור – אינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירים. כל שכן טומאה שמביא עולה ויורד, וצריך ידיעה תחלה ובסוף, והותרה מכללה בצבור - דצריך דבר שיש לו מתירין). על זה הוסיף גבי טומאה ריבוי אחרת – (ויקרא כב, ג) "איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו" – שמה שכתב "אל הקדשים", שהוא הכלל, מרבה כלל הקדשים. כי אם תאמר שצריך רק דבר שיש לו מתירין - לא היה צריך לכתב קרא דפר' אמור לכלל. כי לא נטעה שאינו חייב רק על שלמים לבד דהא מרבינן ממה שכתוב 'בשר' ו'זבח' ו"אשר הם מקדישים" גם נאכלים ליום אחד ועולה ומנחות עד לוג שמן של מצורע. ולמה צריך עוד כרת לכלל? ועל כרחך מרבה לגבי טומאה גם דבר שאין לו מתירין. [במה שכתבנו תבין מה שיש להקשות הלא גם גבי פגול דריש משלמים לדבר שהיה בכלל ויצא ללמד, ושם אינו מרבה רק דבר שיש לו מתירין. ומדוע גבי טומאה מרבה הכל? והלא אחר שלמד חילול חילול, פיגול מטומאה, ילמד כל מה שמרבים גבי טומאה? אך שחילול נזכר רק בכתוב הראשון – "ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים".] [באור משנה ה'] אמנם ממה שתפס הלשון "כל איש אשר יקרב...אל הקדשים" ולא אמר "אשר יאכל מן הקדשים" כמו שכתב כאן (דהא זה מבואר דעל קריבה לבד שהוא נגיעה אינו חייב, דהא כאן אמר "ואכל" - שרק באכילה חייב) ואמר ר' אלעזר שפירוש "אשר יקרב" - אם יקרב לעשות בהם תורת הקדשים להקריב מתירים שלהם, כמו "כל אשר בו מום לא יקרב" שפירושו יקרב להקריב. ומזה הוציא לכל שיש לו מתירין - אינו חייב עד שיקרבו מתיריו, ואת שאין לו מתירין חייב על אכילתן משיקדשו בכלי; שעל זה אמר "אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל". [באור משנה ו'] ואחר שריבה גם דברים שאינם בשלמים למה נאמר שלמים? בא למעט. שאם אכל דם בטומאת הגוף אינו חייב עליו משום טומאה דצריך דומיא דשלמים שאין בו איסור אחר; מה שאין כן הדם שיש בו איסור אחר. ודעת ר' ישמעאל שבא למעט עצים ולבונה דצריך דומיא דשלמים שהם ראוים לאכילה; יצאו הני שאין ראוים לאכילה. ועיין בזה בזבחים (דף מו.) [באור משנה ז] ועדיין י"ל שמה שתפס שלמים בא להורות שמה שאינו חייב עד לאחר זריקת דמים הוא רק בקדשים קלים שהם דומיא דשלמים, אבל בקדשי קדשים חייב גם לפני זריקת דמים. לכך באו הרבוים 'בשר' ו'זבח' שמרבה גם קדשים קלים כנ"ל. וכל מאמר זה הוכפל בסדר אמור (פרשה ד).