ונכרתה הנפש ההוא מעמיה: ממה שכתוב "הנפש" מורה רק היחיד, לא הצבור. שכן כל מקום שתפס שם יחיד – 'נפש' או 'איש' – ממעט צבור כמו שבארנו בויקרא (סימן צג). וכן דריש בספרא תמיד גבי כרת במקום שכתב "ונכרתה הנפש" או "ונכרת האיש" - ולא צבור. והוא תשעה פעמים בספרא כאן, ו(פרק יג מ"ט), (פרק טו מ"ז), (פרשה י מ"י) (אחרי מות פרק ט מ"ב), שם (פרק י מ"יא), ו(פרשה ח מ"ד) (קדושים פרשה ד מ"ה), ושם (פרשה ד מ"יג) ומכלתא (פר' משפטים) ו(פרשת תשא) וטעמם כי לא מצאנו בשום מקום עונש כרת אל הכלל, כי אחר שהעונש נוגע לנפש - לא ימצא בצבור, כמו שכתוב "לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני" (ישעיהו מח, יט) עוד דייקו תמיד במה שרגיל לומר אצל כרת כינוי הרומז – ההוא – ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה בספרא צו כאן, ו(פרק טו מ"ז) (אחרי מות פרק ט מ"ב) (קדושים פרשה ד מ"ה), ושם (פרשה ד מ"יג) ובמכלתא בא על פסוק "כל אוכל חמץ ונכרתה" ועל פסוק "כל אוכל מחמצת" – "ההוא" - מזידה דברי רבי עקיבא וכן שם (פר' משפטים) ו(פר' תשא). וכן הוא בספרי (בהעלותך פסקא ע) ועיין בספרא אחרי (פרק י מ"י ומי"א) והטעם כי כינוי "ההוא" מורה אם הוא האיש עצמו שחטא. רוצה לומר כי החוטא בשוגג וטעות ואונס - לא חטא האיש העצמותי, רוצה לומר נפשו וצורתו שהוא האיש באמת, רק חומרו וגופו שהוא משכן הנפש ומלבושיה חטאו. ואחרי שעונש כרת הוא לנפש - איך תענש על עון שלא השתתפה בו? שכל מעשה שנעשה בלא מדע ורצון אינו פועל נפשי, ואם היה שוגג או מוטעה היה בלא מדע. ואם היה אנוס היה בלא רצון. ולא חטא האיש ההוא הנכרת ונענש שהיא הנפש. ועל "מעמיה" דרשו בכל מקומות הנ"ל ועמיה בשלום. וכן אמרו תמיד על "מקרב עמה". רצונו לומר שאין הגדולים נענשים על אחרים ואף על הקטנים כמו שלמד זה בספרא (אחרי מות פרשה ז מ"ו). ושנו חכמים בלשון המשנה (ריש כריתות) "שלשים ושש כריתות בתורה", והמפרשים כולם נלאו לתת טעמים על מה שאמר בתורה. והאמת כי חז"ל מצאו בתורה ל"ו פעמים כרת. והם כ"ט פעמים שמפורש פעל כרת (א,ב,ג) ג' כריתות באוכל קדשים בטומאה (ויקרא ז כ, שם ז כא, כב ג) (ד) בחלב (שם ז, כה) (ה,ו,ז) ג' כריתות בדם (ויקרא ז כז, יז י, יז יד) (ח,ט) בשחוטי חוץ (שם יז, ד) ו(שם, ט) (י) בנותר (שם יט, ח) (יא) בעריות (שם יח, כט) (יב) באחותו (ויקרא כ, יז) (יג) בנדה (שם כ, יח) (יד) בעינוי דיום הכפורים (ויקרא כג, כט) (טו)בפסח (במדבר ט, יג) (טז,יז,יח) שלש במגדף (במדבר טו ל "ונכרתה", ושם לא - הכרת תכרת) (יט,כ) בטמא שנכנס למקדש ב' כריתות (שם יט, יג) ו(שם, כ) (כא,כב) באוכל חמץ בפסח (שמות יב, טו) (שם, יט) (כג) סך משמן המשחה (שמות ל, לג) (כד) מפטם הקטורת (שם, לח) (כה) עושה מלאכה בשבת (שמות לא, יד) (כו) מילה (בראשית, יז) (כז,כח) שתי כריתות במולך (ויקרא כ, ג) (שם, ה) (כט) באוב וידעוני (ויקרא כ, ו) – (ל) בלשון 'אבידה' במלאכת דיום הכפורים (ויקרא כג, ל) (לא,לב,לג) ג' פעמים כתוב "עונו ישא" שקבלו ולמדו מגזירה שוה שהוא כרת. והם: בפיגול (ויקרא ז, יח), באחות אמו ואחות אביו (ויקרא כ, יט), במקלל (שם כב, כד). ויען שמצאנו לשון זה אצל מקומות שמפורש בו כרת - שבאחותו ובנותר כתוב "עונו ישא" ובפסח "חטאו ישא" - קבלו שידבר על כרת בלשון זה (לד,לה) עוד ב' פעמים דכתיב לשון "ערירי" והם בדודתו (ויקרא כ, כ), באשת אחיו (שם, כא) (לו) עוד נמצא פעם אחד שהוציא הכתוב הכרת בלשון 'מיתה' בפר' מצורע (ויקרא טו, לא) - "ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני". פרש"י הרי הכרת של מטמא מקדש בלשון מיתה, ולקח דבריו מן הספרי (חוקת פסקא קכה) וז"ל מ"מ ענש להלן מיתה ללמד שמיתה הוא כרת וכרת הוא מיתה, ומובן בדברי. הרי מפורשים בתורה ל"ו כריתות. ונגדם נמצאו ל"ו עבירות שחייבים עליהם כרת כפי שלמדו חכמים בלמודיהם. ותמצא שכ"ב פעמים יחס הכריתה או נשיאת עון או האבדון אל הנפש, וי"ד פעמים אל האיש או בא בכינוי. י"א פעמים כתוב "ונכרת מעמיו" "מעמיה" ויוד פעמים כתוב "מקרב עמו" או "עמיה", וב' פעמים כתב "מישראל" ופעם אחד "מעדת ישראל", ופעם אחד "מתוך הקהל", ופעם אחד "לעיני בני עמם" ופעם אחד "מלפני". ואין כאן מקום להאריך יותר.