לא יאכל באש ישרף: הנה בג' דברים כתב שריפה - בחטאת שנכנס דמה לפנים, ובנותר, ובטמא דשלמים (וגם בנותר דפסח נזכר שריפה, ויש לומר דורות משעה לא ילפינן). והרי זה שלשה כתובים הבאים כאחד, ומנא לן שכל נותר טעון שריפה? למדו ממה שכתוב בפר' תצוה (שמות כט, לד) "ואם יותר מבשר המלואים..ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי קדש הוא". שמה שכתוב "את הנותר" מיותר, שכבר שמנו חק באילת השחר (פרק טו) שאין מדרך הלשון לחזור שם הפועל שני פעמים, רק ירמזנו בכינוי. והיה לו לומר "ושרפתו באש". ודרכם לדרוש שהשם השני אינו דוקא השם הראשון (כמו שכתבנו שם סימן ?), ורצונו לומר ושרפת באש מצד שהוא נותר בכלל, וללמד שלא זו בלבד רק כל נותר טעון שריפה. וממה שכתב "לא יאכל כי קדש הוא" – שמה שכתב "כי קדש הוא" מיותר, שכבר אמר שם פסוק שלפני זה "וזר לא יאכל כי קדש הם". בא ללמד שלא לבד מצד שהוא נותר - ישרף ולא יאכל, רק מצד שהוא קדש בכלל. והוא הדין כל קדש שנפסל - לא יאכל ונשרף. [וכמ"ש בפסחים דף כד. ועיין שם בדף פב:]. וזהו שאמר [במשנה ד'] אין לי אלא נותר מנין וכולי. וכבר בארנו (ויקרא סימן סט ובכמה מקומות) שכל מקום שאמר "קדש הוא" "חטאת הוא" וכדומה - מלת "הוא" מיותר, שמצאנו כמה פעמים שנשמט דבור המציאות "הוא", והיה לו לומר "כי קדש". ודריש רק הוא הנזכר - קדש, אבל קדשים שמתו ושהפילו נפל שהם מהנקברים (כמו שאמרו בסוף תמורה) ושנטמאו בחוץ שנשרפין בחוץ (כמ"ש בפרק בתרא דשקלים). ודעת ר' יהודה דאשם תלוי שנודע לו קודם זריקת הדם שלא חטא - יקבר, וחטאת העוף הבא על הספק (כמו שלמד בנזיר דף כג) - יטילנה לאמה (כמ"ש בסוף תמורה ובפסחים דף כח). וסבירא ליה שנתמעט ממה שכתוב "כי קדש הוא" דוקא, ולא אחר שבא על הספק ונודע שהוא חולין.