המקריב אותו לא יחשב: כבר כתבנו למעלה (סימן קיח) שמלת "אותו" מיותר ודריש לה בן עזאי שם. ופה באר הדרוש ליתר תנאי דשם שבא למעט שאם שוחט על מנת שיאכלוה עכו"ם וטמאים בזמנו - אינו בלא ירצה. [באור משנה ג'] ועוד יש שני מעוטים. מה שכתוב בפר' קדושים (ויקרא יט, ז) "פגול הוא", שכבר בארנו (ויקרא סימן סט) שמלת "הוא" מיותר תמיד; שמצאנו כמה פעמים שלא נכתב. ובא למעט. וכן מה שכתוב "ואוכליו עונו ישא" - 'אוכליו' בכינוי ולא "והאוכל" - אמר שבא למעט, שאם נעשה פסול אחר (כגון נשחט בלילה ונשפך דמה וכל הני דחשיב) – אף על פי שהבשר פסול – בכל זה אין חייבים כרת על אכילתו. וז"ש רק 'פגול הוא', רק 'ואוכליו' - לא פסולים זולתו - אינם בכרת. וצריך לומר והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מנין? תלמוד לומר "לא יאכל כי קדש הוא" כי מפסוק זה למד (בפסחים דף כד, ובמכות דף יא, ובמעילה דף יז:) שכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. וזה ממה שכתוב (שמות כט, לד) "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" שהוא מיותר; שכבר באר במקומו שהנותר לא יאכל. וגם למה אמר הטעם "כי קדש הם"? רק שבא ללמד שמצד שהיה פסול בקדש - לכן לא יאכל, ומזה למד דהוא הדין כל שהיה פסולו בקדש. וכן תמצא מבואר לקמן (צו פרשה ט מ"ד) כדברי. (ובספרים כתוב "תלמוד לומר לא ירצה ולא יחשב לאוכל" - ואין לזה הבנה כלל. ועוד דלפי זה בכל אלה לא נרצה לבעלים, והרי בניתנים למעלה שנתנם למטה נתכפרו בעלים כשמואל בזבחים (דף כז.) וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' פה"מ). ובפרט לר' יהודה סתמא דספרא שלא במקומו כמקומו כמ"ש בזבחים (דף לה.)). ואחר שידעינן שאסורים באכילה כמו בנותר יש לטעות שהוא הדין שחייב כרת עליהם כמו על נותר. לכן אמר מעוט "ואוכליו עונו ישא" – רק אוכל נותר בכרת. [באור משנה ד'] שואל הלא יש לומר שהמעוטים הללו נאמרו ללמד שאין חייב כרת אלא לשלמים בלבד. (וברייתא זו עד סוף הסימן מובאת בזבחים דף מד). על זה השיב כי גם לענין טומאה שאמר (בפסוק כ') 'והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה' - יש לטעות כן; שרק על שלמים חייב. אבל התורה פרשה זאת בפר' אמור (סימן כב) "דבר אל אהרן..וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וכולי" – שבאר שם שחייב כרת על טומאה בכל הקדשים. ודין זה נלמד גם לפיגול ונותר בגזירה שוה חילול חילול כמו שיתבאר שם. אולם עדיין י"ל שדינו כדין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד. שאחר ששלמים היה לענין טומאה ופיגול בכלל הקדשים ופרט הכתוב בהם כרת בפני עצמם – בא ללמד על הכלל כולו שאינו חייב רק על כיוצא בשלמים שהם הנאכלים ליום אחד. והוא בכור כמו שאמרו בגמרא שם. ועל זה אמר גבי פיגול "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו", שמה שכתב "מבשר" מיותר (כנ"ל סימן ?) וכן מה שכתב "זבח" מיותר (כמ"ש באילת השחר כלל צה), ובא לרבות שדין טומאה אינו דוקא מפני שהוא שלמים רק מפני שאכל בשר קדש ומרבינן הוא הדין כל בשר קדש אף הנאכל ליום אחד. והוא הדרוש הנזכר למעלה (סימן קכא), ופה גמר את הדרוש. וממה שכתב "זבח" מוסיף שדין זה נוהג מצד שהוא זבח אף בעולה שאין הבשר נאכל. ועדיין לא נדע עופות ומנחות שאינם בכלל זבח. על זה אמר בפר' אמור (שם,) "אשר הם מקדישים" – עד שנרבה אף לוג שמן של מצורע. (ומפרש בגמרא דמיירי בלוג הבא עם האשם; שהאשם מפגלו). [באור משנה ה'] ואם כן למה נאמר שלמים? מפרש שבא ללמד שצריך שיהיו כיוצא בשלמים שיהיה לו מתירין. או לאדם - כגון חטאת העוף שדומה כבשר שלמים שיש לו מתירין לאדם, או למזבח - כגון עולת העוף ופרים ושעירים הנשרפין שדומה כאימורי שלמים שיש להם מתירין למזבח. ומוציא הקומץ והלבונה וכולי שאין להם מתירין כלל. ומ"ש "מנחת נסכים" פירשוהו בגמרא שם באינם באים עם הזבח. דאי לאו הכי הזבח מתירם כמו לוג שמן של מצורע. והוא הדין לוג שמן הבלתי בא עם הזבח - אינו מפגל. וכל זה בנוי על הלימוד שלמדינן פיגול ונותר בגזירה שוה 'חילול' 'חילול' מטומאה. ור' שמעון סובר שצריך שידמה לשלמים שהם על מזבח החיצון, מה שאין כן פרים ושעירים הנשרפין שאינם על מזבח החיצון. [באור משנה ו'-ח'] ור' אלעזר משום ר' יוסי מחלק בפרים ושעירים הנשרפין. שאם העבודה אשר בה חשב והמחשבה שחשב - שניהם בדברים הנעשים בחוץ כגון ששחט וקבל על מנת לשפוך שירים ולהקטיר אימורים למחר – פיגול. ואם אחד מהם – העבודה או המחשבה – בדבר הנעשה בפנים, כגון ששחט וקבל על מנת לזרק למחר (שהעבודה בפנים), או זרק על מנת להקטיר אימורים למחר (שהמחשבה בפנים) – לא פיגל. ומובא בגמרא (מנחות יד, א) (זבחים מה, ב). ושם למד לה מקרא, עיי"ש.