ואם האכל יאכל וכולי המקריב אותו לא יחשב: כבר בארנו פשט הכתוב שיאמר – (א) שהמחשב לאכל ביום השלישי לא ירצה, (ב) שהמקריב אותו לא יחשב לו מחשבות אחרות, ואם חושב מחשבות אחרות - פגול יהיה. ולא באר מה הן המחשבות המפגלות. ונוכל לאמר שכל שחשב לעשות אחר כך בדם או בבשר דבר שלא כהלכתו - מחשבתו מפגלת הזבח. לכן כפלה התורה דבריה שנית בפר' קדושים: (ויקרא יט, ה-ז) "לרצונכם תזבחוהו ביום ההוא יאכל..ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא" – כפל ודייק שאינו מוזהר רק ממחשבת חוץ לזמנו לבד. אולם הלא זה סותר למה שכתוב בפר' צו שמוזהר גם ממחשבות אחרות שגם כן מפגלין. ומוכרחים אנו לומר שמה שכתוב בפר' קדושים שמוזהר על מחשבת חוץ לזמנו בא לדוגמא. דהיינו רק על המחשבה הדומה למחשבת חוץ לזמנו. וגלה בזה שמה שכתוב בפר' צו "המקריב אותו לא יחשב" רצונו לומר שלא יחשב מחשבה שדומה לחוץ לזמנו. והוא מחשבת חוץ למקומו. כי המקום והזמן דומים בעניניהם שהם המקיפים וגודרים בתוכם כל הנמצאים המוחשים, שכולם נמצאים בזמן ובמקום מיוחד בהכרח כנודע בפלוסופיא. וזהו שאמר בספרא תלמוד לומר בפר' קדושים "אם האכל יאכל...שאין תלמוד לומר (רוצה לומר שהפסוק מיותר, כי חוץ לזמנו מבואר בפר' צו) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו – רוצה לומר לכן בהכרח שבא לבאר ולהגביל מה שכתוב בפר' צו "לא יחשב" דהיינו רק שלא יחשב מחשבה הדומה כחוץ לזמנו והוא חוץ למקומו, ואינו כולל יתר המחשבות הבלתי דומים לחוץ לזמנו. וזה מוסד בחק הלשון וההגיון שכל שני כתובים שיש סתירה ביניהם ממצעים אותם שהאחד יבאר את השני באופן שישוו שניהם. ולפי זה עיקר קרא דפר' קדושים אין צריך על חוץ לזמנו, רק לבאר שמה שכתוב "לא יחשב" היינו רק מחשבה הדומה למחשבת חוץ לזמנו (שהוא חוץ למקומו). ושם אומר (ויקרא יט, ח) "ואוכליו עונו ישא" שקאי על נותר ממש, וממה שכתוב "ואוכליו" בכינוי היחיד היינו רק אוכל נותר שמחלל קדשי ה', לא אוכל פיגול חוץ למקומו. דאין לפרש שממעט חוץ לזמנו דהא ביה כתיב בפר' צו "והנפש האוכלת ממנו עונו תשא". וזה כוונת הספרא. ובזה נמלטנו מן הזרות הגדול שיש בזה לפירוש המפרשים שחשבו שכוונת רבותינו שעקרו הכתוב מפשוטו. שתחת שכתוב "ואם האכל יאכל ביום השלישי" נפרש כאילו כתוב ואם יאכל חוץ למקומו - וזה דבר שאין הדעת מקבל כלל. אבל לפי מה שבארנו שכתוב מדבר באמת בחוץ לזמנו, רק אחר שבא כפול שלא לצורך הלא יש כלל בידינו שכל ציוי הבאה כפולה בא להורות שהציוי הוא בדוקא. [למשל דריש בספרא ויקרא (פרשה ג) "זכר" ולא נקבה, וכשאומר למטה "זכר" ולא טומטום ואנדרוגנוס – במה שכתב שנית "זכר" בא לבאר שבא בדיוק גדול שלא יהיה שום נקביות מעורב בו. וכן אמרו תמיד "שנה עליו הכתוב לעכב".] וכן כשאמר שנית שהמחשבה המפגלת הוא רק חוץ לזמנו - נשים לב בהכרח במה שכתב "לא יחשב" שלא נקחהו כפשוטו שכולל כל מחשבה, ונעמוד על הטעם שאסרה תורה מחשבת הזמן, לא מחשבה זולתה. והוא, כי ידוע שגם אם נפשיט את מחשבותינו מכל הדברים נשאר אצלינו מחשבת הזמן והמקום; כי טרם נעלה שום דבר במחשבה כבר נדע שלא יצויר לחשבו בלתי שיהיה מקושר בזמן ובמקום. עד שמצד זה נשיג מחשבת הזמן והמקום מן הקודם אל המאוחר בהשגה הגיונית. רק הזמן כולל יותר מן המקום. כי ציורים הנפשיים נוכל לחשבם מופשטים מן המקום ולא מן הזמן. וכל זה מבואר בחכמת מה שאחר הטבע. ובזה נבין שלכן הקפידה תורה ביותר על מחשבת הזמן שהיא ראש המחשבה ותנאי כל מחשבה וממילא נבין שמה שכתוב "המקריב אותו לא יחשב" שפירושו מחשבה הדומה לזמן והוא מחשבת המקום. שהגם שימצאו ציורים שיחשבו בלעדו (כמו ציורי הנפש והרוחנים) וכן הורד ממדרגתו שהזמן נוהג בבמה ולא המקום (שלכן לא נוכל ללמדו מן הדין) – בכל זה הוא שוה אליו בכל ציורים המוחשים. ואם לא היתה הציוי מוכפלת בפר' קדושים היינו מפרשים שמה שכתוב "לא יחשב" כולל כל מחשבה; שתחלה אמר שלא יחשב לאכל ביום השלישי ומוסיף שלא יחשב שום מחשבה. ועתה תשוב תראה כי גם הסוגיא דזבחים מתפרשת היטב על פי דרכינו ובנויה על אדני השכל הפשוט. צא ועיין בגמרא זבחים (דף כח.) מן פסקא "פסול ואין בו כרת" עד דף כט (דף כט.) פסקא "תנו רבנן". והא לך פירושו בקוצר נמרץ: שעל מה שאמרו במשנה שחוץ לזמנו פגול ויש בו כרת וחוץ למקומו פגול ואין בו כרת שאלו "מנא הני מילי". ואמר שמואל "תרי קראי כתיבי". ולא באר דבריו. והתחילו לבאר דברי שמואל. ופירש רבה שרצונו לומר שבפר' צו עצמו יש תרי קראי. אחד - "אם האכל יאכל ביום השלישי" שהוא חוץ לזמנו, ב' - "המקריב אותו לא יחשב" מחשבה אחרת, והוא חוץ למקומו. (כי סבירא ליה מן הסברה שי"ל שרק מחשבה הדומה כחוץ לזמנו שכתוב בפירוש. שאי לאן כן לא היה לו לומר רק "לא יחשב" לבד לכלול כל המחשבות וחוץ לזמנו בכלל). ומה שאמרו שחוץ למקומו אין בו כרת – כי במה שכתוב (פסוק יח) "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" - מלת "ממנו" מורה אחד משני הנושאים הזנכר (שאי לאו כן המלה מיותרת) ומסתברא על חוץ לזמנו דפתח ביה קרא. ומקשה הלא יש לפרשו על חוץ למקומו דסמוך ליה. כי כלל בלשון שהכינוי מוסב תמיד על נושא הסמוך ליה, לא הקודם. ובזה אמר אביי סמוך אדתני תני, שמ"ש תרי קראי כתיבי כיון על השנת בפר' צו ובפר' קדושים, וכדברי הספרא שבארנו. וממ"ש בנותר "ואוכליו עונו ישא" בכינוי היחיד ממעט חוץ למקומו. על פי זה נחתו לדקדק בדברי הספרא הלז. והקשו מנא לן שפסוק "ואוכליו עונו ישא" קאי על אוכל נותר? הלא יש לומר שהכינוי מוסב להקודם האוכל פיגול שהא חוץ למקומו וכינוי היחיד ממעט נותר מכרת. ומתרץ דאחר שבפר' צו לא נזכר כרת בפירוש רק "עונה תשא" כדי שנלמד מן "עונו ישא" שבקדושים שהיא כרת – מבואר שמה שכתוב בפר' צו ובפר' קדושים יש להם דימוי, ונותר יש לו דמיון לחוץ לזמנו בז"ב. ועל זה מקשה הלא חוץ למקומו יש לו דימוי יותר עם חוץ לזמנו! ובא ר' יוחנן והשיב בדרך יותר פשוט. זה ידעינן מפשט הכתוב "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" שמדבר בנותר. כי הפיגול אינו קדש ואינו מתחלל על ידי אכילתו שיאמר ש'חלל קדש'; כי כבר נתחלל מקודם. מה שאין כן הנותר קרוי עדיין 'קדש' כמו שכתוב "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא". עתה הקשו קושיא אחרת. מנא לן שקרא אריכא דפר' צו בחוץ לזמנו וקרא דפ' קדושים בחוץ למקומו? דלמא בהפך? – ר"ל נאמר שעיקר הציוי שלא ישחט חוץ לזמנו נאמר בפר' קדושים ומה שהוכפל בפר' צו הוא משום דשם רצה להודיע שלא ישחט גם חוץ למקומו כמ"ש "המקריב לא יחשב", ועל ידי זה חזר שנית גם חוץ לזמנו כדי שנדע שמה שכתוב "לא יחשב" הוא דוקא מחשבה הדומה לחוץ לזמנו שנזכר באותו פסוק. ולפי זה מה שכתוב "והנפש האוכלת עונה תשא" מדבר בחוץ למקומו שנזכר שם והמיעוט שגבי נותר "ואוכליו" ממעט חוץ לזמנו שבו דבר תחלה. ועל זה רצה לתרץ משום דאחר שסתם "עונה תשא" ללמד כרת מפר' קדושים - מסתברא שהוא חוץ לזמנו שדומה לנותר. ועל זה השיב שי"ל שבקדושים מדבר בחוץ לזמנו שלכן הוצרך למעטו מכרת על ידי כינוי "ואוכליו" משום דדמי ליה סמכיה וקאי ממעט לי' לפ"ז נשאר הקושיא שנאמר דפר' קדושים בחוץ לזמנו ופר' צו בחוץ למקומו וחוץ למקומו חייב כרת ולא חוץ לזמנו. על פי זה חזר רבא לדברי רבה שהכל נלמד מפר' צו וכמו שבארנו תחלה. ומה שהקשה – אימא והנפש האוכלת ממנו זה חוץ למקומו דסמיך ליה – על זה השיב דאחר שפה כתיב "עונה תשא" ולא פרט כרת ללמדה מנותר - מסתברא שדבר החייב פה כרת הוא דומה לנותר, וזה חוץ לזמנו. והבן.