ואם האכל יאכל ביום השלישי וכולי: פירוש הכתוב כפי קבלת חז"ל שבא על מחשבת אכילה, ופירוש "אם האכל יאכל" - אם יחשב בשעת עבודתו לאכלו חוץ לזמנו – לא ירצה. ועל זה מוסיף שלכן "המקריב אותו לא יחשב לו" – רצונו לומר לא יחשב מחשבה כזאת כי על ידי זה פגול יהיה. וכבר בארנו (ויקרא סימן רג) שדרך הלשון שהפעל הבא באמצע המאמר התנאי יבא בלשון עבר או הוה; והיה לו לומר "ואם אכל" או "ואם אוכל מבשר הזבח". ולמה אמר "יאכל" בלשון עתיד? אך כיון על מחשבת אכילה, שהעתיד מורה הרבה פעמים על מחשבת הפועל כמו "אז יבנה שלמה" - שבקש לבנות. אולם מי יכריחנו לפרש כן? ומדוע לא נאמר שפירושו אם אכל ממש? על זה באו התנאים בברייתא הזאת המובאת בזבחים (דף כט.) והשיבו שאי אפשר לפרש כן בפנים שונים: ר' אלעזר הוכיח זה מהענין עצמו. שאיך יתכן לומר שאם אחר כך אכל חוץ לזמנו לא ירצה הזבח - הלא כבר נרצה בעת שהוקרב כהלכתו ואיך יחזר ויפסל? ובכל הקרבנות סיים "וכפר הכהן ונסלח" ובנדבה סיים "אשה ריח ניחח" ואמר "ואני נתתיו על המזבח לכפר" - נמצא כבר כפר ונסלח והיה ריח ניחח, ואיך שוב לא ירצה? וזהו שאמר "כוף אזניך לשמוע" – שממה שכתוב "לא ירצה" על כרחך פירושו שהשוחט על מנת וכולי הרי זה בלא ירצה. רבי עקיבא לא משמע ליה הוכחה זאת כי יש לומר שדומה כזב וזבה שהיו בחזקת טהרה ואם ראו סתרו למפרע. כן אף שתחלה כפר ונסלח, אם אחר כך אכל - נפסל למפרע. והוא מכריח זה ממה שכתוב "המקריב אותו לא יחשב". שאם נפרש "ואם האכל יאכל" שאכל ממש - אם כן מה זה שכתב "המקריב אותו לא יחשב לו"? אם פירוש "המקריב" על בעלים שהקדישוהו (כמו "אדם כי יקריב קרבן") ופירושו שאינו נחשב להבעלים לצאת ידי חובתם – פשיטא, הלא כבר אמר "לא ירצה", וכל שכן שלא יחשב להבעלים. ואם תפרש "המקריב" על הכהן, ופירושו שהכהן המקריב מבשר הזבח ביום השלישי למזבח לא יחשב לו למצוה (כגון אם מקריב מאימורי הקרבן אחר זמנו) – זה אינו, שאם כן לא היה לו לומר "המקריב אותו" רק "המקריב" סתם או "המקריב ממנו" - רוצה לומר מבשר הזבח כמ"ש "ואם יאכל מבשר הזבח". מה שאין כן "המקריב אותו" משמע מקריב הזבח עצמו והוא שהקריבו כדינו בזמנו. וזהו שאמר [במשנה ב'] או א"ינו אומר המקריב אלא הכהן וכולי תלמוד לומר "אותו" - ומזה מבואר שמדבר מהקרבת הזבח ומזה מבואר שפירוש "אם האכל יאכל" על המחשבה. ועל זה אמר שהמקריב אותו לא יחשב – רוצה לומר לא יחשב מחשבות כזאת, פירוש - שמדבר במחשבת המקריב. ולכן בא מלת "אותו" שמיותר להוכיח שמדבר מהקרבת הזבח. ודעת אחרים שזה מוכח מלשון "לא יחשב לו". שאי אפשר לפרש לא יחשב לו לקרבן - שלא מצאנו דוגמתו במקרא שיתפרש כן, כי תמיד נסמך לו הענין – "ויחשבה לו צדקה" "דם יחשב לאיש ההוא" וכדומה – והיה לו לומר "לא יחשב לו לקרבן" או "..לזכות". ועל כרחך פירוש "לא יחשב" - לא יעלה זאת במחשבתו. וכבר בארו חוקרי הלשון כי המחשבה בנפעל בא על החושב מחשבות זרות נוטות ממחשבות בני אדם, ורצונו לומר בשעת הקרבה לא יעלה זאת במחשבתו. וזהו שאמר אחרים אומרים וכולי. ובן עזאי סבירא ליה גם כן – או כר' אלעזר שידעינן זה ממה שכתוב "לא ירצה", או כאחרים שידעינן מ"לא יחשב" – ובא להוציא מדברי רבי עקיבא שהוכיח מן מלת "אותו". והוא דורש מה שכתוב "המקריב אותו" – מלת "אותו" בא למעט מאחר נדרו שאינו בבל ירצה. וזהו שאמרו בגמרא ובן עזאי דבזבח מדבר ולא בכהן מנא ליה. איבעית אימא נפקא ליה מדאחרים ואי בעית אימא מדכתיב לא ירצה זביחה הוא – רוצה לומר כר' אליעזר. ומיושב קושיית התוס' שם ד"ה נפק"ל. ושם מפרש דלר' אליעזר מה שכתוב "לא יחשב" צריך לגופיה שלא יערב בו מחשבות אחרות אף שכבר חשב חוץ לזמנו, כי בזה מסלק המחשבה הראשונה ומכניס השניה, ומחשבות מוציאות זו מזו. או מבעיא ליה ללמד שהמחשב בקדשים לוקה. ובזה תבין כל הסוגיא שם.