ביום קרבנו יאכל: ציוי זו הוכפלה בפר' אמור (ויקרא כב, כט) "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל וכולי". וכן הציוי שגבי שלמים הוכפלה בפר' קדושים (ויקרא יט, ה) "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום ההוא יאכל וממחרת וכולי". ומדוע הוכפלו צויים אלו ללא צורך? למדו רבותינו שאזהרות השניות האלה באו על הזביחה, לא על האכילה; כמו שכתוב "וכי תזבחו זבח שלמים" "וכי תזבחו זבח תודה". ומזהיר על הזביחה – לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל – שיהיה רצון הזובח לאכלו ביום ההוא. שעם הזביחה יחובר הרצון לאכלו כדינו, לא להותיר לאחר זמנו. וזהו שאמר בספרא פה ובפר' אמור (פרק ט מ"א) ומנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא על מנת לאכל ליום אחד וכולי. וכן אמר פה [משנה ט'] ובפר' קדושים (קדושים פרק א מ"א) על שלמים. וכבר בארנו (ויקרא סימן כו) שהרצון בא על הבחירה החפשית, אומר שיבחר בל יזבח על מנת להותירו. ובאשר אמר "זבח תודה" "זבח שלמים" – חבר שם הסוג 'זבח' אל שם האישיי 'תודה'/'שלמים' – להורות שאין זה מיוחד בתודה ושלמים לבד, רק כולל בכל זבח. שכל הדומה לתודה לא יזבח לאכלו חוץ ליום אחד. וכל הדומה לשלמים לא יזבח לאכלו חוץ לשני ימים. וזהו שאמר בספרא [במשנה ד'] אין לי אלא תודה מנין וכולי תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח". וכן אמר [במשנה י'] גבי שלמים.