ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל: כבר בארתי למעלה (סימן סז) מה שהתנו חכמי ההגיון בתנאי החלוקה שתהיה שלמה, ושתקיף על כל הפרטים. למשל, אם נרצה לעשות חלוקה שלימה בגדר הדומם נאמר (כפי שחלקום חכמי הטבע) שיחלקו לז' מינים: עפר, אבנים, מלח, שרף הארץ, סיגי המתכות, מתכות, אבנים מהתקשות הגופים. אמנם יש ביד המחלק לעשות חלוקה כוללת ולאמר שמחולקים בין בלתי מוקשים ומותכים (כעפר ואבנים) ובין המוקשים ומותכים (כמיני מתכות). וגם זה יהיה חלוקה שלמה שאז נחבר יתר המינים (כמו מלח, שרף הארץ) אל הראשון והקרובים למיני המתכות אל המין השני. ובזה הדרך נהגה התורה בחלוקותיה כמו שבארתי שם. והנה כמו כן פה. רצה הכתוב לעשות חלוקה בין קדשים הנאכלים רק ליום אחד ובין קדשים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. ולא נזכר בכתוב רק תודה ליום אחד ושלמים לשני ימים. ועתה נשאל מה דין יתר הקדשים; לכמה יהיו נאכלים? ובודאי יש לנו לומר שהתורה עשתה חלוקה שלימה ותפס שני מינים לדוגמא באופן שמהם נלמד דין יתר מיני הזבחים. והמופת לזה הוא מה שבארתי בסימן הנ"ל שלכן אמר שם כלי חרס וכלי נחשת – תפס שם הסוג 'כלי' עם שם האישיי 'חרש ונחושת' – ללמד שבא לעשות חלוקה כללית במיני הכלים כולם, לא לבאר דין חרש ונחושת לבד. וכן פה תפס "זבח תודת שלמיו..ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" – הזכיר שם 'זבח' שהוא שם הסוג לכל מיני הזבחים ללמד שאינו מדבר מתודה ושלמים לבד, רק מכל הזבחים; שיש מהם הדומה לתודה ונאכל ליום ולילה, ויש מהם הדומה לשלמים ונאכל לשני ימים. וזהו שאמר בספרא "ובשר זבח תודת שלמיו וכולי" – הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד שאכילתן ליום אחד. ואין לי אלא תודה וכולי. וכן אומר (במשנה ו') "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" – הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים. כוונתו שחלוקה זו מקפת בהכרח כל מיני הזבחים, ואחר שלא נזכר בביאור רק תודה ושלמים ונלוה עמם שם הסוג 'זבח תודה' 'זבח קרבנו' – בהכרח יקיף בחלוקה זו אל כל הזבחים; שכל הדומה יותר אל תודה דינו כתודה וכל הנדמה יותר אל שלמים דינו כשלמים. והנה תודה ושלמים שניהם באים בנדר ונדבה - בכל זאת יש הבדל ביניהם. שהשלמים באים תמיד על ידי נדבה אבל התודה תבוא לפעמים על ידי חיוב (כגון ארבעה שצריכים להודות). מזה ידעינן שכל שכן חטאת ואשם שבא תמיד על ידי חיוב – דינו כתודה. כי בהכרח זה מה שתודה נקשרת קצת עם החיוב מבדילה משלמים לדין זה. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף לו) חטאת ואשם מנין. תלמוד לומר זבח – רוצה לומר ממה שכתוב 'זבח' שם הסוג, לאמר שדין זה נוהג ביתר זבחים, מובן הדבר שחטאת ואשם דומה יותר אל תודה מאל שלמים. [והכתוב שקל דבריו במאזני החכמה שתפס שני החלוקות – תודה נגד שלמים – שהם קרובים בכל עניניהם; בין בשמם שהם תחת סוג שלמים, בין במעשיהם ועצמותם - שניהם קדשים קלים. ולא תפס שני מינים רחוקים זה מזה, שלא נוכל לדעת המינים האמצעים. כמו אם נחלק למשל בסוג החי ונאמר "האדם שואף אויר דרך הריאה והדג דרך הלחי" - לא נדע מזה העוף והבהמה אם יש להם ריאה או לא. אם יתפוס מינים הקרובים ויאמר "הבהמה הגרה ביבשה שואפת דרך הריאה והדג יען שגר במים שואף דרך הלחי" – כבר נדע האדם והעוף שדרים כמו כן ביבשה ועדיין נסתפק בבעלי חיים הגרים במים וביבשה (איימפיביען) אם יש לו ריאה או לא. אבל אם נתפוס מינים הקרובים לגמרי ונאמר "האימפיביאן מפני שחיים גם ביבשה יש לו ריאה והדגים מפני שחיים רק במים אין להם ריאה" – אז נדע שכל שכן שהאדם והבהמה והעוף שחיים תמיד ביבשה יש להם ריאה. וכן תפס הכתוב שני מינים הקרובים: תודה ושלמים. ובאר שתודה מפני שבאה גם חובה נאכלת ליום ולילה ושלמים מפני שבאים תמיד נדבה נאכלים לשני ימים (כמו שבאר "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" – ר"ל אם היא דבר הבא בנדר ונדבה, לא בחובה) נדע כל שכן שאר המינים שאין באים נדבה כלל, רק חובה, שדינם כתודה. וזהו שאמר הרמב"ם (פ"י מהל' מעה"ק ה"ז) שנאמר "ביום קרבנו יאכל" כל הקרבנות במשמע חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב ובכור ומעשר הדומים להם. והלחם משנה שם לא הבין את זאת] והנה כפי זה כבר נסבור שכל קרבנות הבאים בחובה נאכלים ליום אחד. ובכל זה היה עוד מקום לטעות בקצת קרבנות ולספק בהם, והוא: (א) שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח [עיי' פירוש תוספות זבחים דף ט ד"ה ושלמים, פסחים עא: ד"ה למד, ר"ה ה ד"ה שלמי פסח. והשגתם על רש"י. ועי' רמב"ם (פ"ה מהל' קרבן פסח ה"ז) ו(פרק י ה"יג) שברייתא זו אינה הלכה]. שהגם שדומים לתודה שמוכרח להביאם – בכל זאת אחר שקרוים בשם 'שלמים' – יש לומר שדומים בדין אכילתם לשלמים. לכן אמר הכתוב "תודת שלמיו". ששם 'שלמים' מיותר, אך בא להזכיר שתודה גם כן קרוי בשם 'שלמים' וכ"ז על ידי שבאה חובה אין זה מועיל ונאכלת ליום אחד, והוא הדין שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח - כיון שדומים לתודה שבאים חובה - אין שם 'שלמים' מועיל ונאכלים ליום אחד. וזהו שאמר מנין לרבות שלמי נזיר וכולי תלמוד לומר שלמיו. (ב) עוד יש להסתפק בדברים שאין נכנסים תחת סוג 'זבח'. כי החלוקה פה נרמזת במה שכתב (פסוק טו) "זבח תודת שלמיו", (פסוק טז) "זבח קרבנו" - שמחלק במיני הזבחים, ומנא לן דין הנאכלים שאינם זבחים כמו מנחות ולחמי תודה ונזיר? לכן אמר "ביום קרבנו יאכל" - ששם 'קרבנו' מיותר (שהיה לו לומר "ביום ההוא יאכלו"), רק שבא להזכיר גם שם 'קרבן' שהוא סוג עליון יותר משם 'זבח' וממילא החלוקה כוללת גם המינים שנקראים בשם 'קרבן', אף שאינם 'זבח'; שכל הדומה לתודה שהיא חובה נאכל רק ליום אחד. וזהו שאמר מנין לרבות את הלחם? תלמוד לומר "קרבנו". [ובזבחים (דף לו.) גריס "מנין לרבות לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר" והוא הדין לשירי מנחות. וזה כונת הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מעה"ק ה"ז) כנ"ל.] (ג) ועדיין יש להסתפק בולדות ותמורות וחלופי תודה אחר שדינם שיקרבו בלא לחם (כמו שלמד בפי"א משניות א-ב) - יש לומר שיצא מכלל תודה ובא לכלל שלמים גם לענין אכילתן. לכן אמר "ובשר זבח" - שמלת "בשר" מיותר, שהיה לו לומר "וזבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" [כמו שאמר תמיד "הכהן המחטא אותה יאכלנה" "כל זכר בבני אהרן יאכלנה", ולא אמר "יאכל בשרה". שזה אינו רגיל רק גבי אזהרה שבא למעוטי גידין ועצמות. לא גבי ציווי]. ופירושו שבא לרבות תודה שאין עמה לחם רק בשר לבד, שזה משכחת בולדות וחליפין ותמורה; שגם אלה לא יאכלו רק ליום אחד. וזהו שאמר מנין לרבות את הולדות וכולי תלמוד לומר "ובשר".