תרומה לה': הנה התורה סתמה דבריה ולא בארה לא כמה יהיה שיעור התרומה הזאת ולא כמה יהיה החלה וכמה חלות יהיו. ולמדוהו חז"ל בספרא בפרק הזה (שמועתק כולו במנחות דף עז:). תחלה למדו [במשנה א-ג] כמה תהיה התרומה. וקבלו בזה גזירה שוה שפה נאמר "ממנו תרומה להשם" ונאמר בתרומת מעשר "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וכולי" (במדבר י״ח:כ״ו) שהוא אחד מעשרה. [בארו שצריך לגזירה שוה כי בצד אחד יש לומר שדומה לבכורים שנקראו גם כן "תרומה" (דאמר מר (פסחים לו, ב) ותרומת ידך אלו הבכורים) והם אין להם שיעור (כמ"ש בפ"א דפאה), והוא דומה להם ששניהם נאכלים במקום קדוש. מה שאין כן תרומת מעשר שנאכל בכל מקום. ובצד אחר יש לומר שדומה לתרומת מעשר ששניהם אין אחריהם תרומה אחרת, מה שאין כן אחר בכורים מפריש תרומתו. ולכן צריך גזירה שוה.] עתה מתחיל לפרש מכמה תהיה החלה. ואמר תחלה [במשנה ד - ז] שמן הסברה אי אפשר לדעת זאת כי בצד אחד יש ללמדו משתי הלחם - שכל חלה היה מעשרון, ובצד אחר יש ללמדו מלחם הפנים - שכל חלה היה משני עשרונים. והוא דומה בצד אחד לשתי הלחם שבא חמץ ועם הזבח כמוהם; ובצד אחד ללחם הפנים שבא מחוץ לארץ ומן הישן. לכן כתבה תורה גבי שתי הלחם "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" – שאין תלמוד לומר "תביאו"? ומה תלמוד לומר "תביאו"? כל מה שאתה מביא הרי הוא כזה. ודרוש הזה בנוי על יסוד מוסד שבארנו בכמה מקומות שדרך בעל הלשון להקדים תמיד את הפעל אל השם. וכל מקום שמקדים את השם אל הפעל בא להורות איזה גדר הפוך וסתירה בהשם. ולפי זה היה לו לומר "והבאתם ממושבותיכם לחם תנופה" – בקדימת הפעל אם השם כמו שכתוב "והקרבתם מנחה חדשה" (מלבד שפעל 'תביאו' מיותר לגמרי שכבר אמר "והקרבתם וכולי ממושבותיכם"). מזה מבואר שבא לדייק איזה הפוך והבדל בין הבאה זו להבאה אחרת הדומה לה שהיא הבאת לחמי תודה (שמביא גם כן לחם חמץ משיעור עשרון כמוה); שלחמי תודה מובאים גם מחוץ לארץ, אבל שתי הלחם רק ממושבותיכם תביאו – מארץ ישראל, לא מחוצה לארץ. ומזה מבואר שרק בזה יש הבדל בין לחמי תודה ושתי הלחם - אבל בשיעור החלה שוים. שאם יש הבדל גם בשיעור החלה - אינו בגדר ההפוך בתנאי 'מושבותיכם', כי מהופכים גם בתנאי 'שני עשרונים'. וכבר בארתי למעלה (סימן סח) שלא יכנס בגדר ההפוך להקדים השם אל הפעל רק אם דומה בדבר אחד, לא אם מובדל בכל. וזהו שאמר שאין תלמוד לומר תביאו ומה תלמוד לומר תביאו אלא מה שאתה ממקום אחר הרי הוא כזה. עתה שואל [במשנה ח'] או מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים תלמוד לומר תהיינה – ובגמרא אמר על זה: מאי תלמודא אמר רבי יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב - אימא עשרה קפיזי. אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב, עד כאן. (פרש"י תהיינה בשתי יודין ובמ"ש "אימא עשרה קפיזי" לא ידעו פירושו ומחקוהו, עיין בתוספות). ודברי חז"ל מלאים חכמה ודעת. שאלת הספרא הוא הלא במה שכתב "תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים" - הגם שעושה שתי לחם כל אחד מעשרון - בכל זה הלא במה שכתב "לחם תנופה" בלשון יחיד כולל בו שני עשרונים. ונדון שכמו ש"לחם תנופה" דשם הוא שתי עשרונים - כן "לחם חמץ" שבתודה הוא שתי עשרונים. אמנם ידעו ששם 'לחם' לא יתרבה (כמו שכתוב "עשרה לחם" "שתי לחם" - ולא אמר "לחמים"), ולפי זה "לחם תנופה" יש לפרש שהוא שם יחיד ויש לפרש שהוא שם רבים [שהגם שתואר 'תנופה' יחיד – נוכל לפרש 'לחם' כמו לחמים ובא "תנופה" בלשון יחיד לדרוש שיהיו שוים כמ"ש בספרא שם (אמור פרק יג מ"א)]. ולפי זה מה ששאל שנאמר מה לחם דשם הוא שני שרונים אף לחם שבתודה שני עשרונים – זה יצדק אם "לחם תנופה" הוא שם יחיד. אבל אם הוא שם רבים - לחמים, אין ראיה לתודה שהיא שם יחיד. וזה תשובת הספרא תלמוד לומר "תהיינה" – שממה שכתוב "סולת תהיינה" בלשון רבים מבואר ששם "לחם תנופה" הוא שם רבים (שאם היה שם יחיד היה לו לומר "סולת תהיה חמץ תאפה"), ואם כן פירוש "לחם תנופה שני עשרונים" ששתי לחם יהיו בין הכל שני עשרונים - כל לחם עשרון. וכן בתודה - כל לחם עשרון. והמקשה בגמרא שאל על זה מאי תלמודא? – רצונו לומר מנא לן שלשון רבים מוסב על "לחם תנופה"? דלמא כינוי הרבים של "תהיינה" מוסב על "עשרונים" ורצונו לומר שעשרונים סולת תהיינה; אבל שם 'לחם' שכתוב הוא באמת שם יחיד כמו שיורה תואר "תנופה" (שלא אמר "תנופות", כמו "לחם סתרים" "לחם העצבים"). והשיב רבי יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב – רוצה לומר הלא כתיב "תהיינה" בלשון נקבה, ואם הכינוי מוסב אל העשרונים היה צריך לומר "יהיו" בלשון זכר; ששם 'עשרון' שם זכר. ומקשה אימא קפיזי? – רצונו לומר דלמא "לחם" לשון יחיד וכינוי "תהיינה" בלשון רבים מוסב על המדה שהיא לשון נקבה. שהגם ש'עשרון' שם זכר – בכל זה שם המופשט של המדות הוא לשון נקבה תמיד, ורצונו לומר תהיינה המדות של העשרון. והשיב רבא בעשרונות דבר הכתוב – רוצה לומר דאחר שהזכיר שם 'עשרון' שהיא שם זכר - לא יתכן לפרש "תהיינה" על שם המדה שלא נזכר בכתוב. אחר שלמד שעשר חלות שבחמץ הם עשרה עשרונות באר [במשנה ט'] שגם עשר שבמצה הם י' עשרונות בין כולם. וזה מוכח ממה שכתוב "על חלות לחם חמץ" כמו שלמד (פרק יא מ"י) כנגד חמץ יביא מצה, וכמו שבארנו (בסימן קד). עוד באר שבמצה יש ג' קרבנות – חלות ורקיקים ורבוכה. ובין כולם עשר עשרון. הרי ג' עשרון ושליש לכל קרבן. ומכל קרבן נעשה י' חלות (כנ"ל סימן קי). נמצא שלש חלות לעשרון וסך הכל ארבעים חלות. נוטל אחד מעשרה תרומה לכהן והשאר לבעלים.