כימי נדת דותה תטמא: במה שהקיש טומאת יולדות לטומאת נדה פירשו חז"ל דכמו שאי אפשר שיחולו ספירת ימי זבה בימי נדות (כי אין זיבה במציאות בימי נדה) – כך ימי לידתה שדומים בצד זה לנדה שאינם ראוים לזיבה (דכתיב "כי יזוב זוב דמה" ומפרשינין מחמת עצמה – ולא מחמת ולד) – הוא הדין שאין משלים בהם ספירת ימי זיבה רק משלמת אחריהם אם טהרה. ולדעת רבא בנדה (דף לז:) אתיא כר' אליעזר שסבירא ליה דקישוי סותר בזיבה. ומה שכפל שנית פעל "תטמא" ומבואר אצלינו שבמקום שהפעל הראשון בא בו איזה תנאי וגדר, וכפלו שנית סתם – ירצה שיהיה כן בכל אופן כמו שבארנו באילת השחר (כלל קנו). ויען שאמר "וטמאה שבעת ימים" שיש לומר דוקא ימים ולא לילות (כמ"ש פר' צו (סימן מ) באורך דכל מקום שאומר "ימים" מן הסברה להוציא לילות) – לכן אמר שנית "כימי נדת דותה תטמא" – בכל אופן אף בלילות כימי נדה שטמאה גם בלילות כמו שיתבאר פרשת מצורע (סימן ?). וממ"ש "דותה" ששם "דוה" בא על הדם הזב ממנה שגורם לה מדוה וחולי (שגם שם 'מדוה' בא על התכת הליחות והדמים וחלקים הנוזלים כמ"ש במקום אחר), וזה הסבה לטמא את בועלה כמו שאמרו החכמים – מרבה לטמא את בועלה. גם יש לפרש בהפך, שמן "דותה" – שמציין הזלת הדם – מרבה לילות, כי לענין הזלת הדם אין הבדל בין יום ולילה; ומן "תטמא" מרבה בועלה – כפל הפעל לומר שתטמא בכל אופן שטמאה בו בימי נדה אף לטמא בועלה. ומ"ש עוד "דותה תטמא" - לרבות היולדות בזוב וכולי – זה עצמו הדרוש [שבמשנה יג] שאין ספירת ז' בימי לידה, ולרבא (נדה שם) אתיא זה גם לרבנן ופי' עד שתשב ז' נקיים מדם, עיי"ש.