וטמאה שבעת ימים: אחרי הדרישה מצאנו כי בטומאות היוצאות מגופו ידבר על האדם הטמא בדרך השם, לא בדרך הפעל. כמו בזב (ויקרא טו, ב) "זובו טמא הוא", וכן בזבה (שם, כה) "טמאה היא", וכן במצורע (במקום שלא ייחס לפעולת הכהן בבנין הכבד "וטמאו הכהן") אמר תמיד "טמא הוא" בדרך השם. ורק אם מדבר בדברים הנוגעים בזב ובזב, או שידבר מדין שישארו אחרי טבילתם, כמו בבעל קרי "ורחץ... וטמא עד הערב" שפירושו שישאר טמא - דבר בדרך הפעל. אבל זולת זה לא ידבר רק בדרך השם. ולפי זה איך אמר פה "וטָמְאָה" בפעל, היה לו לומר "וטְמֵאָה שבעת ימים" או "שבעת ימים תהיה טמאה"? והשיבו חכמינו ז"ל בספרא "וטָמְאה" – היא טמאה ואין הולד טמא; רצונו לומר שאם היה אומר "וטְמֵאָה" בדרך השם הייתי אומר שהיא טומאה היוצאה מגופה, ר"ל שהולד הטמא היוצא מגופה גרם טומאתה, כמו שהזיבה הטמאה גורמת טומאת הזב, והוה אמינא דכל שכן שהולד טמא, שהרי הוא הגורם הטומאה (דאין לדחות שמצאנו שעיר המשתלח שגורם טומאה למשלחו והוא אינו טמא, דשם שאני דאין טומאה לבהמה בחייה, אבל תינוק יש לו טומאה, דבן יום א' מטמא בזב ובנגעים). אבל כשאומר "וטמאה" בדרך הפעל ידעינין שאינה טומאה הבאה מגופה (כי הולד טהור), רק גזרת הכתוב שתטמא אף שלא יצא דבר טמא מגופה; לא הולד (שהוא טהור), ולא דם נדה, דקיי"ל דטמאה אף בלידה יבשתה. וזהו שאמר תלמוד לומר "וטמאה" - היא טמאה ואין הולד טמא. ותראה שבספרא (מצורע זבים פרשה א מ"ח) "זובו טמא" – לימד על הזוב שהיא טמא, הלא דין הוא מה אם הזוב שהוא גרם טומאה... שעיר המשתלח יוכיח וכולי – מבואר שלכן כתיב שם "טמא הוא" בדרך השם.