1
לזכר או לנקבה: מבואר אצלינו (בפר' קדושים סימן קא) שבכל מקום שאין מקום לטעות יבא וי"ו המחלקת ופה היה ראוי לומר "לזכר ולנקבה", בפרט שהדין נוהג בשניהם, ובזה לא יצדק מלת "או", רק וי"ו כמש"ש באורך. ודרשו חז"ל להביא את המפלת סנדל או שליא ר"ל היולדת דבר שהוא או זכר או נקבה, כי לא נודע מה היא. וכמוהו דריש בספרא (נגעים פרשה ה) "איש או אשה כי יהיה בו נגע" – או לרבות טומטום ואנדרוגנוס ר"ל שהוא איש או אשה ר"ל ספק. וכן במכילתא (משפטים) או בן יגח או בת יגח – לרבות טומטום ואנדרוגנוס ר"ל שהוא או בן או בת. ובנדה שר"ש למד טו"א מן "לבן או לבת" מפרש שהיא בן או בת, דהיינו טו"א וסבירא ליה דמ"ש "אשה כי תזריע" מרבה מפלת סנדל או שליא כמ"ש בספרא (פרשה א' משנה ו) דאתיא כר' שמעון, ופה לרבנן.