מלבי"ם: כבר התבאר (בסי' טו) שפעל תשב יורה פה על שלא תשתנה ממה שהיתה. ומ"ש ביולדת זכר "תשב בדמי טהרה" דרש שלא תשתנה ממה שהיתה בעת הלידה, שאם קשתה בתוך ימי זיבה – טהורה וכן תעמוד בטהרתה. ועל זה מורה ב' – 'בדמי' – שהוא העמידה בענין הנמצא כבר. ופה אמר "תשב על דמי טהרה". פירושו שתעמוד בענין זה גם עתה ולא תשתנם, שאם קשתה תוך שמונים של נקבה (שנתעברה אחר י"ד וקשתה לסוף נ"ד יום או שנשתהא ולד אחר חברו שני חדשים וחצי, שא' נגמרה צורתו באמצע שביעי וא' בסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא) – דמיה טהורים עד שיצא הולד ואז טמאה טומאת לידה. וחכמים השיבו לו שיש ק"ו דהא לפני הולד החמיר בשופי (שאם שפתה אחר הקישוי וילדה הרי זה יולדת בזוב) והקל בקישוי, כל שכן אחר הלידה שהקל בשופי לטהרה מכל טומאה שיקל בקישוי. ור' אליעזר השיב דדי לבא מן הדין להיות כנדון דהא מה דמקילין בקישוי שלפני לידה הוא רק מטומאת זיבה, לא מטומאת נדה, כמו שדריש למעלה (סימן טו). והשיבו לו בלשון אחר שלא נלמד קישוי מקישוי, רק נלמד כך שמקום שהקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקישוי שעם השופי?! דהשתא יליד קישוי שלאחריו דטהור לגמרי ול"ל ממה שהיקל מטומאת זיבה. והשיב שגם בזה נאמר דיו כיון שעיקר הלימוד אינו נדון אלא מכח קישוי שלפניו. וברייתא זו מובאת בנדה (דף לה:). וממ"ש "בדמי טהרה" ולא אמר "בטהרה" מבואר דאף הדמים שהיא רואה עתה טהורים.