פורחת הוא: כבר בארתי (למעלה סימן קג) שלשון פריחה לא יתכן על הויית העצם, רק על גידולו והפרותו. לכן פירשוהו חז"ל בכל מקום שבא לשון פריחה בנגעים על הפשיון שהוא שהנגע פורחת ועושה פרי להתווסף ולהתגדל, עיי"ש. אמנם פה אי אפשר לפרש מה שכתוב "פורחת הוא" על הפשיון, דהא אמר "ואם תראה עוד" היינו הגלות הנגע עצמה כמו שהיתה. ועל זה אמר "פורחת היא" שמלת "היא" מוסב על הנגע המתרבה ולא על הפושה. לכן הוכרחו חז"ל לבאר מלת "פורחת" על ההוראה ההשאלית של פרח שבא בהשאלה על הציצים היפים בגוונים משונים כמו "כפתור ופרח", "כמעשה שפת כוס פרח שושן", שהושאל מן פרחי העשבים שרובם הם בעלי צבעים שונים. וז"ש בספרא שלא במראה מנין ת"ל פורחת במראה ושלא במראה ר"ל שפורח מכמה גוונים, שהיה ירוק וחזר אדמדם או חצי ירקרק וחצי אדמדם ועל זה אמר (במשנה ב) א"א אלא פורחת שלא תהיה טמאה עד שתחזור ותפשה ר"ל כמו בכ"מ שבא פעל פורח בנגעים שהא על הפשיון ומשיב ת"ל "היא" וכמאמר הזה בא בפ' מצורע (פרשתא י משנה ג' ד'). ומ"ש קייטא שיש בה פספסים הוא בנגעים (פרק יא משנה ז) שאמר אעפ"י שפספסים הצבועים באמצע, פוסים מלבן ללבן דפשיון הרחוק מטמא בכגריס. ושאלו את ר"א אם אין בו אלא פס יחידי לבן שהוא כגריס ואין מקום לפשות ואמר ריב"ב דטעון הסגר שמא יעמוד שני שבועות ויהיה טמא. וכיוצא בו שאלו לר"א למעלה (פרק ו משנה ז) ומזה מוכח דלא אתי כר' נחמיה דסבירא ליה בתוספתא דצריך שיהיה בלבן ג' על ג' דאם כן י"ל במה שיפשה דמ"ש הר"ש דיש לישב לר"נ אם הפספס כולו נגע דהרי למעלה שם אמר דבזה אמרינין שמא יכנוס ויפשה.