והנה כהה הנגע: הנה בשבוע שני הזכירה התורה הבדל בין אם כהה הנגע או לא, ולא כן בדין סוף שבוע ראשון לא זכרה תורה דין כהה ואיך הדין בזה... אם נאמר שדין הכהה שוה לבלתי כהה, ואם פשה ישרף אף שכהה ואם לא פשה יסגיר, היה לו לבאר בפירוש ולאמר (בפסוק נא) כי פשה הנגע בבגד והוא כהה, ובפסוק נג יאמר "ואם יראה הכהן והנה לא פשה והיא כהה" כמו שבאר כן בגעי בשר "ועמוק אין מראיה מן העור" וכן בשחין (פסוק כא) ובמכוה (פסוק כו) "ושפלה איננה מן העור והוא כהה והסגיר" שפי' אף שהיא כהה מכל מקום יסגיר. ואם נאמר שדין הכהה משונה יקשה יותר למה לא באר בצד הראשון אם פשה וכהה מה דינו וכן בצד השני אם לא פשה וכהה. וכאשר באנו לפלגות חקרי לב חז"ל הנה אמרו (פרק יא דנגעים משנה ה) הכהה בראשון יכבס ויסגיר. והרבמ"ם (פרק יב מה' ט"צ) דאפילו פשה אם כהה יכבס ויסגיר. והתוי"ט באר בשם הרא"ש דאם כהה בראשון ועודו כהה בסוף שבוע שני אפילו פשה יכבס ויסגיר בסוף שבוע שני. ובזה אין קושיא מדוע לא באר דין כהה בראשון, שבפסוק נא' לא יכול לומר "כי פשה הנגע בבגד והיא כהה" דהא אם כהה אינו שורף אף שפשה ובפסוק נג' לא יכול לומר "ואם יראה הכהן והנה לא פשה והיא כהה", שאם יצייר שכהה בראשון לא יוכל לומר בסוף שבוע שני שישרף, ויצטרך לצייר שחזר לירקרק ואדמדמם והיה מאריך מאד. אמנם הדינים הסתומים מבוארים בטעמו של דבר דבאמת בכל הנגעים הדין שאם עמד עד סוף ההסגרים המיוחדים לכל אחד, שבוע או שני שבועות, ולא פשה – הם טהורים. ולמה בנגעי בגדים הדין משונה שאם לא פשה בסוף שבוע שני – טמא? אמנם התורה בארה הטעם במ"ש "פחתת היא" מפני שנגע זה פוחת ומעמיק ופושה בעומק הבגד וזה היא הפשיון שלו. ואם כן טמא גם כן משום פשיון. (וכנ"ל סימן קעב). ובזה באר שאם כהה הנגע, קורע ופוטר את הבגד, הרי באר שאף שפשה בעומק הבגד, אין זה מזיק בכהה בסוף שבוע שני, והוא הדין שאם פשה בשטח הבגד אין זה מזיק בסוף שבוע ראשון כיון שהוא כהה. והכהה דורם שיהיה הפשיון כמאן דליתיה ובכל זאת דינו כלא פשה, שבסוף שבוע ראשון יכבס ויסגיר. ודבר זה סמכו חכמים בספרא על מ"ש פה "והנה כהה הנגע" – הרי קורא את הכהה "נגע"! ובסוף שבוע ראשון אמר "וכבסו את אשר בו הנגע" וגם הכהה נקרא "נגע" וצריך כיבוס. וכמו שכאן לא נקרא נגע רק במראה שני לא במראה ג' שעל זה אמר מלת "הנגע" (כמ"ש בסימן קעג) כן שם לא נקרא בשם "נגע" במראה ג', וזה פירוש הספרא