וקרע אותו מן הבגד: כבר בארתי (שמיני סימן ל) שהקריעה כולל בכל אופן ובכל מקום שיקרע, ואף קרע כל שהוא. וזה ההבדל בין קריעה לפרימה עיי"ש. ובכל זאת, במקום שנזכר שם הפעול אחריו או מלת "אותו" שעומד במקום הפעול יכוין על קריעה גמורה שעל כן בקריעה על מת נזכר תמיד לשון קריעת בגדים ולא לשון פרימה, משום שמזכיר הפעול בגדים וז"ש יכול יקרע בו קרע קטן ת"ל אותו. ויש הבדל בשמות המורים על הקריעעה והכריתה, בין אם באו סתם ובין אם בא אחריהם שימוש המ"ש. כשבא סתם יכוין על קריעת וכריתת העצם עצמו. וכשבא אחריהם שימוש המ"ם היינו שיקרע ויבדיל ויחתוך וירות דבר מדבר אחר שהוא מחובר בו, כמו "וקרעתי אותם מעל זרועותיהם" (יחזקאל י״ג:כ׳), "קרע ה' את מלכות ישראל מידך", וכן אם היה אומר סתם "וקרע אותו" היה די שיקרענו לשנים, ויהיה מחובר אל הבגד אבל כשאומר "וקרע אותו מן הבגד" צריך שינתקנו מן הבגד. והנה לא באראם הקרעים צריך שריפה או יוכל לזרקם לאשפה. ולמדו חז"ל דבר זה ממ"ש (בפסוק נז) "באש תשרפנו את אשר בו הנגע" שיש בו זרות בלשון במה שבא הכינוי "תשרפנו" עם הפעול "את אשר בו הגנע" כמו שחשב הרד"ק במכלול דף * פסוק זה בין הזרים שבא בהם הכינוי נוסף על הפעול. וכבר בארנו (באילת החשר כלל רי) שחז"ל דרשו זה תמיד כמ"ש "ותראהו את הילד" שראתה שכינה עמו, וכמוהם רבים. וכן פירשו כאן שמ"ש "באש תשרפנו" היינו הבגד הנזכר בכתוב והוסיף שגם תשרוף באש את אשר בו הנגע שהוא הקרע מן הבגד המוסגר כי כשהבגד מוחלט הנגע בכל הבגד. וכשקורע ופוטר את הבגד הנגע נשאר בהקרע לבד והוא לבדו טעון שריפה וזה פירוש הספרא (משנה ב)