פחתת הוא בקרחתו או בגבחתו: שם פחת לא נמצא במקרא רק על החפירה בעומק כמו "כיונה תקנן בעברי פי פחת" (ירמיהו מ״ח:כ״ח), "יפול אל הפחת" (שם) ובלשון חז"ל נמצא על הגרעון – "לא פחות ולא יותר", "הפוחת לא יפחות". ומענין זה פירשוהו הרשב"ם שפירש שמפחית ומחסר. והראב"ע כתב שהוא חסרון בבגד ואין בזה טעם שהיה לו לומר "צרעת ממארת הוא" כמ"ש תחלה. וגם בספרא בא להוציא בל נפרש מענין "גרעון על המראה" שרצונו לומר הגם שהיא פחתת שנפחת מראיתו בכל זאת ישרף, והיינו שנפחת למראה שני. ומ"ש "והנה כהה הנגע" יהיה פירושו שהוכהה עוד למראה שלישי. ומשיב כשהוא אומר "היא" הרי היא כמות שהיתה – ר"ל שבכל הפרשה דבר על הנגע בלשון זכר, ואם פירושו שנפחת הנגע היל"ל "פוחת הוא" בלשון זכר, וכשאמר פחתת היא" מדבר על הצרעת ומודיע טומאתו, שבזה ידבר לרוב בלשון נקבה על הצרעת וממילא אינו מדבר מן הגרעון של הנגע רק מסבת טומאת הצרעת (גם יש לפרש שדייק שאם תאמר פחתת שנפחתו מראיה ובהכרח שמ"ש "והנה כהה הנגע וקרע אותו" היינו שכהה הפחתת ר"ל שכהה מן מראה הפחתת למראה שלישי, וזה היה נכון אם היה אומר "פוחת הוא" בלשון זכר אבל כיון שאמר "פחתת היא" בלשון נקבה אי אפשר לפרש שמ"ש "והנה כהה נהגע" שב על מראה שלישי דהיינו שכהה הפחתת דהיל"ל "והנה כהתה" בלשון נקבה. ומזה יוכיח בסימן שאחרי זה דפירוש "והנה כהה הנגע" למראה שלישי עיי"ש והבן) וע"כ פירש שיהיו כל מראיה שוקעים – ר"ל שבא לבאר שהגם שלא פשה ובנגעי אדם הדין הוא שאם לא פשה אחרי ההסגר טהור, שאני נגעי בגדים שהיא מעמיק וחופר בעומק הבגד, וגם אם לא פשה על שטחו, פשה בפנים הבגד. ומזה הוציא שצריך שיהיה מראיה שוקעים לעומק הבגד. וז"ש בקרחתו או בגבחתו ותרגם אונקלוס בשחיקתיה או בחדתותיה. ופי' הרמב"ם בפי' המשניות (פרק יא משנה יא) והפסיקתא זוטרתא שמפ' בקרחתו הם הבגדים הישנים שנקרחו המוכין שעל גביהם שדומים לשער הראש ובגבחתו הם הבגדים החדשים שעדיין המוכין גבוהים עליהם. ופירש שלכן הוא טמא אף שלא פשה מפני שפוחת ומעמיק -או בקרחתו, בעומק הבגד עצמו -או בגבחתו, בבגדים שעליהם מוכין – מעמיק בארוג ומוכין. וז"ש מכאן אמרו. וראב"ע בשם הגאון פירש בקרחתו הוא צד אחורי הבגד וגבחתו הוא צד פני הבגד כמו שבאדם הקרחת היא מאחורי הראש והגבחת הוא מלפניו. וגם פירוש זה יש לו פנים עם דברי חז"ל כי אחורי הבגד הוא לרוב מבגדים שחקים ולפניו הוא מחדשים, ויאמר שהנגע פוחת ומעמיק -או מלפני הבגד אל צד אחוריו, אם נראה מלפניו -או מאחורי הבגד אל צד פניו, אם נראה מאחוריו. ולכל הפירושים מ"ש "פחתת היא" בא לבאר טעם הטומאה כמו שנהג בכל הפרשה שבאר הטעם – "כי צרעת המכוה היא", "נתק הראש היא", "כי צרעת ממארת היא", וכדומה.