תשב בדמי טהרה: כתב הרמב"ם במורה (פרק יא מאמר א) פעל ישב תחלת הנחת השם, בלשונינו על ישיבת האדם על המקום ומאשר היה האדם היושב נח על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו הושאלה זאת המלה לכל ענין נח שלא נשתנה וכולי ומבואר שפעל "תשב" פה (שהיה טוב יותר לומר "תהיה בדמי טהרה" או "דמה טהור") אינו מענין ישיבה הפך העמידה, רק מענין מנוחה וההעכבה בענין אחד. מזה הוציאו חז"ל שהמקשה בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהם ימי זיבה, דמיה טהורים. ובזה יצדק פעל "תשב" שתשאר על הענין שהיתה בו קודם לכן בעת הלידה שהיה דמי זיבתה טהורים, ולא תשתנה מענין זה גם עתה. [ולכן אמר פה "בדמי טהרה" וביולדות נקבה אמר "על דמי טהרה" שהב' מציין העכבה בענין הקודם אליו, משא"כ במ"ש "על דמי טהרה" דריש בספרא (פרק ב מ"ד) דרוש אחר] אולם בארו יכול שתהיה טהורה מן הנדה ת"ל כימי נדת דוותה תטמא, ואם דם נדתה בעת הקישוי טהור איך ידמה טומא הלידה לטומאת נדה כיון שאז גם נדתה טהור?! וממ"ש "נדת דוותה" מבואר שמדבר בנדה שהיא "נדת דוותה" – ר"ל עת הוסת, כי על הזיבה אמר "בלא עת נדתה" וממ"ש "תשב בדמי טהרה" ולא "בטהרה" מבואר גם שאף הדמים שהיא רואה עתה טהורה. וז"ש בנדה (דף לו.) על מה שדרש דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד (גבי זיבה) שנדרוש כן גם גבי נדה: אמר ריש לקיש אמר קרא "תשב" יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו. ואיזו? זו קישוי בימי זיבה'' (היא הדרוש דפה על "תשב בדמי טהרה" ולא כפרש"י מ"תשב" דיולדות נקבה). ואימא זו קישוי בימי נדה? אלא אמר אבוה דשמואל אמר קרא "וטמאה שבועים כנדתה" – ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהור! ואיזו? זו קישוי בימי זיבה. (הוא עצמו כדרוש דפה מנדת דוותה). ומקשה: אם כן "דמה" למי לי? ומשני – דאם כן נאמר ולא כזיבתה אפילו בשיפוי קמ"ל דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד (ר"ל רק בעת קישוי). וצריך עיון דריש לקיש ואבוה דשמואל לא הזכירו ברייתא דפה.