וביום השמיני ימול: כבר בארנו (בפר' צו סימן מ באורך) שכל מקום דכתיב מלת "ביום" צורה א' משני אלה: או שבא לומר שיהיה הדבר ביום ההוא ולא יעבור אל יום שאחריו, או שבא ללמד שיהיה דוקא ביום ולא בלילה. ואחר שלהוציא לילה אינו צריך דילפינין לה ממ"ש "בן שמונת ימים ימול" – ימים ולא לילות, וכמו שרמז על פסוק זה בספרא [סוף משנה ב] – ממילא מה שכתב "ביום השמיני" ולא אמר "בשמיני" בא על הכוונה שיהיה באותו יום ולא יעבור אף שחל בשבת. וכן מסקנת הגמ' שבת (דף קלב.) דלהוציא לילה יליף מ"בן שמונת ימים". ובסנהדרין (דף נט.) ד"יום השמיני" למשרי שבת. (והספק של הספרא אם מחלליה מות יומת אף במילה או אם בשמיני ימול אפילו בשבת פירש רבא בשבת שם דיש צד א' לדון דמילה דוחה שבת כיון שדוחה צרעת [כמ"ש במשנה ד'] וצרעת דוחה עבודה (וכמ"ש בפסחים דף סז וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' יש שעה שזבים ומצורעים משתלחים ולא טמא מת ואיזה? זה פסח הבא בטומאה) ועבודה דוחה שבת, כל שכן שמילה דוחה שבת, דהא דוחה את הדוחה דבר הדוחה שבת. ובצד אחר יש לומר דהלא אין זה סברה דצרעת שאין בה רק לאו ועשה חמיר משבת שיש בה אזהרות הרבה. ומה שדוחה עבודה משום דאף אם יקוץ הצרעת לא יהיה ראוי לעבוד באותו יום עד יטהר, ולכן צריך קרא)