כל הנוגע בנבלתם וכולי: דברים אלה הוכפלו בפרשה זאת ג' פעמים. פה אמר "כל הנוגע..והנושא וכולי", ואחר כך אמר "וכל הולך על כפיו...כל הנוגע...והנושא וכולי", ואחר כך אמר (בפסוק לט) "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתם וכולי". וגם אם תרצה לומר שהנושאים שבשלשה הפסוקים משונים, שפה מדבר מבהמה טמאה ובפסוק שאחרי זה מן חיה ובפסוק ל"ט מן חיה טהורה – בכל זה לא היה לו לכפול הדברים רק לכלול הכל בפסוק אחד ולאמר "מכל הבהמה והחיה הטהורה והטמאה במותם הנוגע יטמא והנושא יטמא". ובשגם שכבר התבאר (בסימן הקודם) שפסוק זה כולל בהמות וחיות טהורות וטמאות. וכן פסוק "וכל הולך על כפיו" ופסוק "וכי ימות מן הבהמה" כמו שיתבאר בכל אחד במקומו. ואם כן הדברים משולשים ללא צורך. ולמדו רבותינו שאחד בא ללמד שהנבלה מטמא ואחד בא ללמד שגם אבר אחד מן המת מטמא ואחד בא ללמד שגם אבר מן החי מטמא. וזה פשוט שפסוק "וכי ימות מן הבהמה" אי אפשר לפרש רק בנבלה המתה, ולא נשאר לחקור רק בשני פסוקים דפה איזה מדבר באבר מן המת ואיזה באבר מן החי. והנה יש הבדל בין בנבלתם ובין במותם. ששם 'נבלה' יפול גם על אבר אחד, כי שם 'נבלה' הונח מצד הנבול שנמאס ונשחת על ידי המיתה, וזה ההבדל בינו ובין הנשחט כראוי שאין הבשר מתנבל. ויצדק שם זה גם על אבר אחד הנופל ונובל כפרי נובלי ומתנבל כמו שבמה שכתב בשרץ "וכי יפול מנבלתם עליו" מדבר באיברים הנושרים מן השרץ. והנה בחרו לפרש פסוק דפה על אבר מן החי משני טעמים: (א) מצד יחוס הלמ"ד – "ולאלה תטמאו לכל הבהמה", שכבר בארנו (סדר ויקרא סי' שו) ששם ופעל 'טומאה' יבא תמיד בלא יחוד וכשבא ביחוס הלמ"ד יורה – או שמטמא לצורך אותו דבר (כמו "לאביו ולאמו...ולאחותו הבתולה לה יטמא", שפירושו לצרכם), או שבא לתת גדר למה נטמא, להוציא דבר אחר – כמו "אנחנו טמאים לנפש אדם" ר"ל לא משרץ ונבלה. וכן פה נתן גדר – לאלה תטמאו טומאה זו של אבר מן החי, להוציא עוף טהור שאין אבר מן החי ממנו מטמא כמ"ש בספרא (בסימן הקודם) וברמב"ם (פ"ג מהל' אבות הטומאה ה"טו) (ב) ממה שכתוב "וכל הנושא מנבלתם" במ"ם, ובאבר מן המת (פסוק כח) ובנבלה (פסוק מ) אמר "והנושא את נבלתה" כי צריך כזית (כמ"ש הרמב"ם מהלכות טו"מ) אבל האיברים אין להם שיעור. וגם "מנבלתה" ר"ל מקצת השיעור מטמא. וגם אמר "מנבלתה" כי החי עצמו לא נתנבל רק מקצתו שהוא האבר הנישא. וזה גדר המ"ם שמורה הקצתית. ועל זה אמר בספרא במה הכתוב מדבר? אם במיתתן הרי אמורה (ר"ל בפסוק לט), אם באבר מן המת אמור למטה (פסוק כח), הא במה זה מדבר? באבר מן החי. ושאל למה לי קרא – הלא נלמד זה מן הדין. והשיב דאי אפשר ללמד מן הדין, לא מאדם (שאבר מן החי ממנו מטמא כמו שלמד בספרי) – דטומאת אדם חמור שהיא טומאת ז', ולא משרצים (שלמד לקמן פרשה וא"ו מ"א שאבר מן החי מהם מטמא) – דשרץ חמור שעשה דמו כבשרו (כמו שלמד (פרשה ה מ"ב)) ולא מאבר מן המת דבהמה – דחמור שהבשר הפורש ממנו טמא. [ועיין לקמן פ"ו מ"ו]. לכן צריך קרא.