את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים וכולי: הנה מה שכתב שתי פעמים "במים" הוצרך, משום דאם יכתב "בימים ובנחלים" לבד לא נדע שאר מימות. ואף אם יכתב "במים בימים" – יהיה דינו ככלל ופרט. מה שאין כן כשכתב ב' פעמים "במים" דינו ככלל-ופרט-וכלל ומרבה כעין הפרט, גם הדומה לימים ונחלים, שהם חריצין ונעיצין המושכים או נובעים כמו שיתבאר במשנה ב'. אמנם עדיין קשה למה חלק הכתוב לשני מאמרים? דהיה לו לכתוב "את זה תאכלו מכל אשר במים בימים ובנחלים ובמים כל אשר לו סנפיר וקשקשת", והיה כלל ופרט וכלל כבכל מקום. וזו מה ששואל [במשנה א'] (מובא בחולין דף סו:) "את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר. ומשיב שיכול הואיל והתיר במפורש וכולי מה במפורש לא התיר אלא בכלים וכולי – פירוש, הואיל והתיר שרצי המים בלא סימני טהרה בב' מקראות – אחד סתום ואחד מפורש (כמו שיתבאר אחרי זה פירושו מהגמרא), הוה אמינא ילמד סתום מן המפורש, מה כשהתיר במפורש בלא סימני טהרה לא התיר רק לשרצים הגדלים במים שבכלים (שנוכל לשתות המים שבכלים עם התולעים שבם שלא פרשו), אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים. אבל בורות שיחין ומערות – אסירי. שנֹאמר שמה דדרשינן כלל ופרט וכלל ורבי כל הדומה לימים ונחלים – היינו מה שדומה להם בסגולתם שהם מים הגדלים על גבי קרקע, והוא הדין כל מימות שהם על גבי קרקע (ולא בכלים) – אסורים; אף שרצים הנמצאים בבורות שיחין ומערות שאינם לא מושכים ולא נובעים כיון, שהם על גבי קרקע ולא בכלים. מנין לרבות בורות שיחין ומערות שגם בהם לא נאסר שרצים שאין לו סנפיר וקשקשת. תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים. ודרך הלימוד הזה נ"ל משום דמה שכתב "את זה תאכלו מכל אשר במים" היא מגביל נגד מה שכתב "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ", כלומר על הארץ דינו כך וכך ובמים דינו כך וכך. ועתה הגם ששם 'מים' סתם כולל כל המימות שבעולם (אף מימות שבכלים) – מכל מקום שם 'מים' המגביל נגד שם 'ארץ' היא רק מים שהם על גבי קרקע [כמו "ומלאו את המים במים והעוף ירב בארץ", "מי מדד בשעלו מים...וכל בשליש עפר הארץ" (ישעיהו מ׳:י״ב), וכדומה]. ומזה לבד ידענו שאינו מדבר ממים שבכלים. והשתא אם איתא שכל מימות שעל גבי קרקע אסורים – אין צריך כלל ופרט וכלל, והיה די אם יאמר 'מים' לבד שהיא שם הכלל לכל מימות. כי בכל זאת לא נטעה לאסור מימות שבכלים אחר שבא מגביל נגד "על הארץ". ומזה ידענו שמה שכתוב "במים בימים ובנחלים" כלל ופרט וכלל, מרבה רק הדומה לפרט – מימות הנובעים או מושכים, לא בורות שיחין ומערות שאין נובעים ומושכין, וכמו שיתבאר בפירוש [משנה ב']. ובגמרא שם אמר (דף סו:): היכן התיר בכלים? דכתיב "את זה תאכלו מכל אשר במים וגומר" – בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תאכל, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. אימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול. לא סלקא דעתך דכתיב "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים" – בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. והתוספות שם הקשו: תימה מאי ראיה הוא זו אימא דהאי קרא בתרא קאי אדיוקא דבימים ובנחלים כי ליה ליה לא תיכול הא אית ליה אכול, הא בכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול, ותהוי השתא קרא קמא כפשטיה, עיי"ש שנדחקו בזה. ולדעתי דברי חכמים מכוננים על יסודי ההגיון. שאם נאמר: "החכמים אשר בשושן יבואו אל משתה המלך" , מובן שהם שני תנאים – רק החכמים ורק אשר בשושן – אבל הסכלים בשושן וחכמי יתר מקומות לא יבואו. אבל אם נאמר: "החכמים אשר בשושן יבואו והבלתי חכמים בשושן לא יבואו" – מובן שבמאמר המחייב אין בו ב' תנאים שאם כן היה לו לומר ב' תנאים גם במאמר השולל והיה לו לומר "והבלתי חכמים בשושן וחכמי יתר מקומות לא יבואו". ועוד שלא היה לו לומר רק "והבלתי חכמים לא יבואו" לכלול שלא יבואו בשום מקום, ועל כרחך מה שנאמר במשפט הראשון "החכמים אשר בשושן" בא לומר שרק בשושן נתן תנאי זה שרק חכמים יבואו, לא ביתר מקומות ששם יבואו החכם עם הכסיל. ומשפט השולל שהוא למותר בא ללמד פירוש משפט הראשון; שלא גדר גדר רק בשושן, לא ביתר מקומות. ואם היה מסדר משפט השלילה קודם למשפט המחייב – "הבלתי חכמים אשר בשושן לא יבואו והחכמים אשר בשושן יבואו" – היה יוצא ההפך, כי אחר שמן המשפט הראשון השולל מובן שהם שני תנאים – רק הבלתי חכמים ורק אשר בשושן לא יבואו (ומובן שהבלתי חכמים מיתר מקומות יבואו) – לכן בא אחריו המשפט המחייב המיותר לגלות שאין במשפט הראשון שני תנאים שאם כן היה צריך לומר ב' תנאים גם במשפט המחייב. וע"כ פירושו שבשושן לבד נתן תנאי זה שרק הבלתי חכמים לא יבואו, לא ביתר מקומות ששם לא יבואו, לא כסילים ולא חכמים, כי המשפט השני המיותר מבאר את המשפט הראשון הסתום ומגלה פירושו. ולכן כאן שכתוב משפט המחייב תחילה "כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים תאכלו", והמשפט השולל אחריו – המשפט השולל מבאר את המשפט הראשון הסתום, שאין בו שני תנאים (דהיינו רק אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו ורק בימים ובנחלים תאכלו) רק תנאי אחד – שבימים ובנחלים צריך סנפיר וקשקשת ולא ביתר מימות. ובזה מיושב גם הקושיה השני שהקשו התוספות שם, וא"ת היכא משמע מהאי קרא דשרי בכלים אימא למעוטי מלאו אתא אבל עשה מיהא איכא כדמוכח מקרא קמא אפילו ביש לו. ולמה שכתבנו פירוש דברי הגמרא שמאמר השולל מבאר פירוש של מאמר המחייב שאין בו שני תנאים רק תנאי אחד. וזה מובן לכל היודע חוקי הדבר וההגיון. ובגמרא שם (דף סז.): הי סתום והי מפורש. פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר יש לו מפורש ואין לו סתום. וחד אמר אין לו מפורש ויש לו סתום. מאי טעמא דמאן דאמר יש לו מפורש. אמר לך מיניה הוא דקא משתרי כלים. מאי טעמא דמאן דאמר אין לו מפורש. דהאי הוא דקמוכח אהאיך, דאי מהאיך הוה אמינא דבכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול. והוא מובן במ"ש שמשפט הראשון "כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים וכולי" נקרא "מפורש" מצד שבו מפורש הדין שמים שבכלים מותר, דבו נמצא כלל ופרט וכלל; ומשפט השני "וכל אשר אין סנפיר וקשקשת" נקרא מפורש שהוא בא לפרש את המאמר המחייב, שמ"ש "כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים" הוא תנאי אחד, לא ב' תנאים, ושפירושו הא בשאר מימות אף על גב דאין לו סנפיר וקשקשת תאכל. [ביאור משנה ב'] שם מים הוא שם כולל לכל מימות שבעולם, וימים ונחלים הם שמות פרטיים. ה'ימים' הם החללים הגדולים שברא ה' ביום השלישי שנקוו לשם כל מימי בראשית, ולדעת ר' יהודה (פרק ח דפרה מ"ח ופרק ה דמקואות מ"ד) הונח השם בעצם וראשונה על ים הגדול, שלדעתו מה שכתוב "ולמקוה המים קרא ימים" היינו לים הגדול, וקראו "ימים" בלשון רבים על שכל הימים הולכים אליו. וזהו שאמר "ימים" – זה ים הגדול, שסתמא ספרא ר' יהודה. ושם 'נחלים' הונח על מקומות העמוקים בארץ שנוזלים בהם מי מעיינות וגשמים ושלגים והם מושכים תמיד. שמצד זה יקרא בשם "נהר" על שם משיכתו מלשון "ונהרו אליו כל הגוים". ושם "נחל" הונח על שם מקומו שהוא עמוק, כי שם 'נחל' בא גם על העמק שאין בו מים – "ויחפרו עבדי יצחק בנחל". ואם היה כתוב "בימים ובנחלים" לבד הייתי אומר שבאו במובנם המדיוק – דוקא ים הגדול והדומה לו שהוא מלא תמיד ולא יחרב לעולם וכן דוקא נחלים המושכין תמיד ונובעים ממעיינות הנמצאים בם כמו שכתוב "המשלח מעינים בנחלים". והייתי אומר שימים ונחלים שהם מתיבשים בימות החמה – יען שאין מקורם ממבועי מים רק ממי גשמים ושלגים – אינם בכלל. וכן מים שבבברות (שהם מה שעושים ציידי דגים בים ובירדן להקוות הים במקום מיוחד) שהגם שתחתיהם מעיינות והם נובעים גם בימות החמה – מכל מקום הלא אין דומים לנחלים שמושכים ואינם נקוים. לכן כתב "מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים", שהגם שמה שכתב "במים בימים" הוא כלל ופרט ועיקר הוא הפרט (שמפרש "במים" באיזה מים? בימים ובנחלים, כמו "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן") – בכל זה כיון דכתיב "במים" שני פעמים אי אפשר לפרשן כן; כי "במים" הראשון הוא הכלל ולמה בא הכלל שנית? ועל כרחך פירושו במים הדומים לימים ונחלים. (וזהו שאמר בגמרא שם דתרי כללי דסמוכי לאהדדי הטיל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל). ואם כן שם 'ימים ונחלים' לא בא בדוקא רק לדוגמא. וממילא מרבינן (א) נחלים המושכים בימות הגשמים לבד (שהם המושכים ואינם נובעים) משם "נחלים", כי מצאנו בדרך ההרחבה שגם זה יקרא "נחל" כמו שכתוב (איוב ז׳:ו׳) "אחי בגדו בי כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו הקודרים מני קרח וכולי", שהם נחלים החרבים בימות החמה. (ב) וגם מרבינן מים שבבברים שהם הנובעים ואינם מושכים משם "ימים", כי גם הים הוא הנקוה ועומד בכללו, וכמו שכתוב "ולמקוה המים קרא ימים". וכמו שאמרו ר' מאיר ור' יהודה במשנה דפרה הנ"ל. ומצאנו ים של שלמה שהיה נובע על ידי מבועי מים תחת הבקר ובלתי מושך. אולם אי אפשר לרבות בורות שיחין ומערות מכעין הפרט כיון ששמעינן מימים אפילו אינו מושך ומנחלים דאפילו אינו נובע; ואם כן נאמר דסגולת ימים ונחלים ביחד הוא ממה שהם מים גדלים על גבי קרקע, והוא הדין בורות שיחין ומערות, ולא נמעט רק מים שבכלים. אולם כבר אמר במשנה א' שלכן אמר "את זה תאכלו מכל אשר במים" שמזה ידעינן שמדבר רק במים שעל גבי קרקע, ואם גם בורות שיחין ומערות בכלל האיסור – לא היה צריך לומר אלא "במים" לבד שנכלל כל מימות שעל גבי קרקע. ועל כרחך שממעט מכעין הפרט בורות שיחין ומערות. כן העלו בגמרא שם. וזה כפרש"י שם שאין הבדל בין מאן דדריש כללא ופרטי ובין תנא דבי ר' ישמעאל שם דדריש רבוי ומעוטי לענין דינא. והתוספות שם הקשו על שטתו דאם כן כי פריך איפוך אנא ומשני מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים – היה לו לומר דאיבעיא ליה לרבוייה חריצין ונעיצין לפי שהם נובעים, ועז"א דלמאן דדריש כללי ופרטי מרבה אפילו חריצין ונעיצין שאין עצורים להתירא כיון שאין נובעים. ולשטתייהו נצטרך לומר שהספרא פה שמרבה הכל לאיסורא אתיא כמאן דדריש רבויי ומעוטי, ובאמת הספרא הולך תמיד בשיטת ר' ישמעאל דדריש כללי ופרטי. ואף בשני כללות הסמוכות זה לזה ע"כ סבר כן דאם כן למה תני י"ג מדות ולא י"ד, וכמו שהקשו התוספות בשבועות (דף ה.). וכן בספרא בחוקתי (פרק יא מ"ז) דרש "ופדויו מבן חדש תפדה" למעט שטרות וקרקעות ועבדים וזה כמאן דאמר דתרי כללי דסמיכי נדונים בכלל ופרט, דלרבי שדרשם בריבוי ומיעוט אין ממעט אלא שטרות כמבואר בבכורות (דף נא.), ור' ישמעאל לחוד ותנא דבי ר' ישמעאל לחוד, כמ"ש בכ"מ. וגם מאן דאמר כללי ופרטי מרבה הכל לאיסורא ומה שתפס מה הפרט מפורש מים נובעים – מפני שהוא רבותא יותר עד שלכן תפסו בספרא בסוף כמ"ש עד שאתה מרבה מים שבבברים, וה"ה שמרבה מים מושכים דהא אמר בפירוש שאינו ממעט בורות שיחין ומערות. וגם לתנא דר"י דדריש רבויו ומעוטי מרבה הכל ואינו ממעט רק בורות שיחין ומערות. ומה שתפס מתתיה בר' יהודה מוציא אני חריצין שאין עצורים מפני דלשטתיה הק' מאי ראית וכולי וצריך להראות במה דומה יותר לכלים ובזה מים בלתי נובעים רבותא יותר שאף על פי כן אין דומים לכלים מפני שהם מושכים. כן נראה לפרש לפי שיטת רש"י. ולדעתי גם הרמב"ם פירש כן דברי הגמרא ועל כן פוסק דאסור בין בנובעים בין במושכים. ואין צריך לומר כמ"ש ההמ"ג שפסק כתנא דבר"י דאם כן יסבר בשני כללות הסמוכות זה לזה דדרשינן ריבוי ומיעוט ויסתר מה שפסק (פ"יא מהל' בכורים) לדרוש כלל ופרט וכמו שה"ק הפר"ח ביורה דעה (סימן פד). אמנם הפוסקים לא כן דעתם לשיטת רש"י. ואין פה מקום להאריך בזה כי לא באתי פה רק לבאר דברי הספרא, לא להכריע בעמק הלכה. [ביאור משנה ג'] חזר ושאל מנין לנו שמה שכתוב "במים בימים ובנחלים" הוא כלל ופרט? הלא נוכל לומר ש'מים' שם כולל בפני עצמו ו'ימים ונחלים' היא שם פרט בפני עצמו ובא בדרך ההפוך – שאשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכל בין במים (היינו בכל מימות שבעולם) בין בימים ונחלים. אבל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכל רק בימים ובנחלים, אבל במים תאכל. ויען שביתר מימות שם הבדל בין יש ובין אין לו – לכן אמר גם "במים". על זה משיב שאם כן מה שכתוב "בימים ובנחלים" במשפט הראשון מיותר, והיה לו לכתוב "כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכל (ר"ל בכל מימות) ואשר אין לו בימים ובנחלים לא תאכל". וע"כ שבא "בימים ובנחלים" במאמר הראשון לגזירה שוה; ששניהם נאמרו בענין אחד. וכמו ש'ימים ונחלים' דרישא הוא שם הדוגמא ולא בא על צד הדיוק, דעל זה מורה שם "במים" שבא עמו – כן מה שכתב בסיפא "בימים ובנחלים" הוא שם הדוגמא. [ביאור משנה ד'] חוזר ושואל שנאמר גם כן שגם במין שדבר בו באו שני הבבות בדרך אחד, כמו שברישא דבר רק במין הדגים שבו יצויר סנפיר וקשקשת כן במאמר השולל "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכל" מדבר רק במין הדגים שיש להם עצמות ופרה ורבה. ומנין לרבות אין לו עצמות או מה שאינו פרה ורבה והגלים והמינים החיים בים ויבשה? תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים", שמזה יתרבה הכל כמו שיתבאר היטב לקמן (סימן פ).