טמאים הם לכם: כבר אמר "את זה לא תאכלו" ואמר בכל אחד "טמא הוא לכם", ולמה חזר שנית "מבשרם לא תאכלו טמאים הם לכם"? פירשוהו חז"ל מפני שכל האיסורים המחולקים באזהרתן כמו דם וחלב פיגול ונותר וטמא אין מצטרפין זה עם זה. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ד ופרק יד). ואחר שיחד את כל אחד בפני עצמו ואמר בו "טמא הוא לכם" – הוה אמינא שאין מצטרפין. לכן חזר וכלל אותם כאחד ללמד שהם באזהרה אחד ומצטרפין זה עם זה. ומבואר כי החלב הוא כבשר שכל הראוי לאכילה היא בכלל בשר (רק בטהורה שחלק הכתוב בפירוש בין חלב לבשר, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ב)). לכן אמר דחלבם ובשרם של כולם מצטרפין. אמנם שעל זה היה די במה שכללם במה שכתב "מבשרם לא תאכלו", ולמה אמר "טמאים הם"? דאם לענין טומאה – הלא עתה אינו מדבר מטומאה, שזה יבוא בפסוק כד "ולאלה תטמאו וכולי" שסיים "טמאים הם לכם", ופה מדבר מאיסור אכילה. אמרו משום דבלשון אכילה אין במשמע הדבר הנמחה ממנו או הרוטב היוצא. מה שאין כן בלשון 'טומאה' כולל גם צירן ורוטבם וקיפה שלהם כמו שדרוש גם כן בלשון 'שקץ' (שמיני פרשה ג מ"ח ומשנה יב). ועיין מה שכתבנו לקמן (סי' פא). ובכל זה במה שכתב מלת "הם", שכבר בארנו באילת השחר (כלל קלה) דכל מקום בא לדרשה – מורה רק הם, ר"ל אם מורגש טעמם שאז יש מציאותם במאכל, לא אם אין בם בנותן טעם. ובמה שכתב מלת "לכם" משמע שהם טמאים לצרכיכם לאכילה אבל אם אינו לכם רק לאחרים כגון למכרם לעכו"ם – מותר. ועיין באילת השחר (כלל תקצד).