מבשרם לא תאכל ובנבלתם לא תגעו: כבר התבאר בפרשת צו (סי' קיז) שכל מקום שיחד הבשר בפירוש בא למעט עצמות וגידים, דאי לאו כן הוה ליה לומר "לא תאכלו מהם", עיי"ש. ומה שכתב "ובנבלתם לא תגעו" – אי אפשר לפרש שהוא אזהרה, דהא אין ישראל מוזהרים על טומאת מת החמור וכל שכן על טומאת נבילות הקלים. רק פירוש "בנבלתם לא תגעו" – אם תרצו להיות טהורים, כגון ברגל שמחויב לטהר את עצמו. וזה פירוש [משניות ח' ט'] מובא בראש השנה (דף טז.). [ובטורי אבן שם מקשה דלמא גם ישראל מוזהרים על טומאת מת, ומזהיר את הכהנים לענין שגם אם הם טמאים כבר מנבלה או טומאת זב וזבה – שבהאי גוונא ישראל מותר לטמא – וכהן אסור, עיי"ש. ולא קשיא מידי, דהלימוד הוא ממה שלא הוזהרו ישראל על טומאת מת וממילא אין מוזהרים כלל. דאין לומר דיזהרו מקל וחומר מטומאת נבלה – דאין מזהירים מן הדין. והשתא אין סברא שיהיו מוזהרים מטומאה קלה בלאו ולא מטומאה חמורה.] ואחרים [במשנה י'] מביאין ראיה מלשון הכתוב (פסוק כד) "ולאלה תטמאו וכולי לכל הבהמה וכולי", ואם מוזהרים על נגיעתם היה לו לכתוב "ולאלה לא תטמאו" כמו שכתב "לנפש לא יטמא בעמיו", ותפס בלשון חיוב – אלה מטמאים אתכם – מזה מבואר דאין אזהרה בנגיעת נבלה. אולם אם היה תופס גם כן לשון כזה "ולנבלתם תטמאו" היה מקום טעות שהיא ציוי. לכן תפס כאן לשון שלילה, ר"ל לא תגעו אם תרצו להיות טהורים.