אך את זה לא תאכלו: ידוע שדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות) שבשר מהלכי שתים יש בו עשה, וזה לשונו: האדם אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם לנפש חיה" – אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה. לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי הכתוב מונה שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו", הא כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והרמב"ן והרשב"א והראב"ד חולקים עליו וסבירא להו דאין עשה בבשר האדם. אבל פשטות הברייתא שמסיק שבשר האדם אין לא תעשה על אכילתו משמע אבל עשה יש בו, וכדעת הרמב"ם. מה שאין כן ברישא אמר ואין חלב מהלכי שתים טמא – משמע שאין בו אפילו איסור עשה. אמנם בטעם הדבר נראה לדעתי שלא כנראה משטחיות דברי הרמב"ם, כי לדעתי אין האדם נכנס בגדר שם 'חיה' אף שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו "לרוח ממללא", חיה לחוד ונפש לחוד. ולא מצאנו בשום מקום בתנ"ך או בדברי חז"ל שהאדם יכנס בגדר שם 'חיה'. ובכל זה יש עשה באכילת בשר האדם מטעם אחר, כי אדם הראשון נאסר לו אכילת בשר כמו שאמרו בסנהדרין (דף נט:), וכשבא נח הותר לו אכילת בשר במה שכתב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה". ואין בשר האדם בכלל היתר זה כי אינו "רמש", ונשאר באיסורו כמקדם, שבכלל איסור הבשר לאדם הראשון היה גם בשר האדם דלא הותר לו רק הצומח. ובמה שכתב "זאת החיה אשר תאכלו" שמוסב על מ"ש לנח "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (כמ"ש בספרא למעלה (שמיני פרשה ב מ"ג) משמע מוציא מיד משמע וכולי, וכמו שפירשתי שם (סימן סג)) – כל שכן שאכילת בשר האדם נשאר באיסורו הקודם שהיה אסור בעשה ממה שכתוב "כל רמש אשר הוא חי" ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכבר התבאר למעלה (סימן סט) דעת ההמ"ג שכל שאיסורו בעשה ויש בו קל וחומר – עונשים מן הדין, שמטעם זה בהמה טמאה בלא תעשה על ידי דין קל וחומר. וע"כ רצה תחלה לומר שבשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהיה בלא תעשה על אכילתם, ור"ל אחר שיש דין קל וחומר לאדם [שהחמיר במגעו (והיינו שמטמא מחיים בזב וזבות לפרש"י בכתובות (דף ס) או שאם נוגע בו במותו מטמא לפירוש הקרבן אהרן) וכל שכן שראוי להחמיר בבשרו] – ממילא הוא בלא תעשה כיון דיש בו עשה ודין קל וחומר. ואז נאמר גם כן שהחלב בלא תעשה כי נדון כמו שבטמאים החלב כבשר – כן גם במהלכי שתים. ולכן כתוב "את זה לא תאכלו" שהוא מיותר, כי אחר שתפס כל מין ומין מהטהורות והראה להם שעל זה אמר "את זה תאכלו" (כנ"ל ס' סב) לא הוצרך להראות הטמאות שחשב פה שיש להם סימן אחד כמו שלא הראה יתר הטמאות שאין להם שום סימן. וזה כפול בפר' שמיני ובפרשת ראה. ובא למעט בשר האדם וחלבו – רק את זה לא תאכלו אבל בשר האדם אינו בלא תעשה. ואחר שמה שכפל "גמל" "גמל" במשנה תורה בא לאסור חלב הטמאים (כמ"ש בסימן הקודם) – ממילא ממה שכתב "את זה לא תאכלו" ר"ל חלב הטמאים ממעט שחלב האדם אינו בלא תעשה וממילא בשר האדם נשאר בעשה שהיה בו קודם מתן תורה וחלב האדם הותר לגמרי כי אין לדמותו לטמאים לאסור חלבו אחר שזה בלא תעשה וזה בעשה. ולכן בחלב תפס זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא (ר"ל שהותר לגמרי), ובבשר תפס שאינו בלא תעשה. (ובגמרא שאמר למעט חלב ודם – היא דרשה אחרת. והספרא לשטתו שבפרשת צו (פרשה י מי"א) ממעט דם מהלכי שתים מ"לעוף ולבהמה", עיי"ש. ומ"ש אוציא את החלב שאינו נוהג בכל – פירוש, שמותר בטהורה והיא חידוש כמ"ש בבכורות (דף ו:), עיי"ש. והמפרשים האריכו ונדחקו בפירוש הספרא הזה. ולמה שכתבנו הכל נכון תהילה לאל. וגם דעת הרמב"ם יש להסב אל כוונה הזאת למעיין.