אותה תאכלו: נודע כי כפילת הכינוי עם הפעול היא זרות בלשון ובא לדייק ולמעט תמיד, וכמו שכתבנו באילת השחר (כלל רי). וזה נשנה בפר' שמיני ובפרשת ראה, ועל שניהם כנן(?) שני הדרושים הנזכרים במשנה א. רק שהדרוש הראשון שנזכר יכול אפילו יצאה מקצתה אינו הדרוש העיקרי כמ"ש בחולין (דף סח:) דלהא לא צריך קרא כיון דאין שליא בלא ולד אם יצאת מקצתה י"ל דיצא רוב הולד. ופי' דלדרשא אחרינא אתי, שאם חתך מן הטחול ומן הכליות שהוא אסור באכילה, דפירושו רק אותה תאכלו, לא חלקי הבהמה שנחתכו. ומ"ש שנית "אותה תאכלו" ממעט בהמה טמאה כדי שיהיה על בהמה טמאה לאו הבא מכלל עשה. ועל זה לוקה אף שבכתוב אין מבואר רק גמל וארנבת ושפן וחזיר, כיון שיש על שאר בהמות טמאות קל וחומר. ואף דאין עונשין מן הדין – כיון שכבר נזכר איסורו בפירוש בלאו הבא מכלל עשה – עונשין מן הדין. כן כתב הרב המגיד. וכן משמע מהרמב"ם בשרשיו למנין המצות (שורש יוד) ובמנין המצות (מצוה קעב). וכן ראיתי שכתב הרמב"ן בחידושיו לפרק כיצד (דף כב:) דכיון דכתיב עשה בכולה בהמות טמאות – גילוי מלתא בעלמא היא. וכן כתב הריטב"א שם. ובפירוש התורה תפס סברה אחרת מפני שאמר הכתוב באיסור הגמל שטעם איסורו מפני שאינו מפריס פרסה. וכבר האריכו בזה המ"ל והשע"ה וכמה גדולים חקרי לב. ואם נכנס לפלפל בענין זה תקצר היריעה מהכיל. לכן הנחנו זאת עד יופיע רצון האל על מקומו בחדושנו.