אשר היא לכם לאכלה: כבר בארנו שהכתוב שלש דין טומאת נבלה – בבהמה טמאה ובחיה טמאה ופה בבהמה טהורה. רק אחר שהיה יכול לכלל הכל במאמר אחד למדנו שבא גם כן להודיע שאבר מן החי ואבר מן המת מטמא (כמ"ש בסימן ?). ובכל זה אין לצאת מפשוטו שגם הנבלה מטמא בכולם וכמו שפירש הרמב"ן ויתר מ"פ בפשוטו של מקרא. וחז"ל לפי דרכם דייקו ממה שלא אמר "מן הבהמה הנאכלת"; שהגדר בין המותר והאסור לאכל יבא בלשון זה – "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". מה שאין כן מלת "לאכלה" בא בלשון על דבר המוכן לאכל, לא על המותר הפך האסור. כמו "ולכל חית השדה..את כל ירק עשב..לאכלה" (בראשית א׳:ל׳), "והיה לך ולהם לאכלה" (שם ו). וגם מלת "לכם" מיותר, דדי לאמר "אשר היא לאכלה" כמו שכתב "בין החיה הנאכלת" שלא אמר "לכם". על זה אמרו שפירושו – הבהמה אשר היא לכם לצרכיכם או לאכלה, בענין שכולל כל תשמישי האדם. והאכילה בא לדוגמא, כי גם הבהמה טמאה ישמשו בה לרכוב ולמשא, ואינו מוציא רק השרץ שאינו צריך לשום דבר (כנזכר בסימן הקודם).