תנור וכירים: התנור עשוי לאפות בתוכו כמו שכתוב "מאפה תנור", "ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד" (ויקרא כ״ו:כ״ו), "כמו תנור בוערה מאופה" (הושע ז׳:ד׳). והנה אין הכרעה אם מדבר בתנור שכבר הוסק או גם מתנור חדש שלא הוסק, כי אחר שדין התנור שוה עם דין הכלי חרש ששניהם מקבלים טומאה מאוירן, הסברה נותנת שענינם אחד. והנה בשם "כלי חרש" נקרא העפר מן העפרורית שנצרף בכבשן (רמב"ם סוף פרק א מכלים) וקודם לזה נקרא 'חומר' או 'טיט' כמו שכתוב "ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר וישב ויעשהו כלי אחר" (ירמיהו י״ח:ד׳). ועל כן נקרא בשם "כלי יוצר" – "ככלי יוצר תנפצם" (תהלות, ב), "לנבלי חרש מעשה ידי יוצר" (איכה ד׳:ב׳). ור' מאיר ורבנן פליגי בביצה (דף לב.). ר' מאיר סובר דכלי חרש מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן והיא לפירוש התוספות בצירוף מעט. ולרבנן צריך צירוף הרבה. על כל פנים בלא צירוף כלל הוא חומר וטיט, לא חרס. אבל בשם "תנור" נקרא גם בלא היסק (שמסיקו לאפות בו). וזה הפלפול בין ר"א לרבי עקיבא. שתחלה אמר ודין הוא טמא כלי חרש וטמא תנור מה כלי חרס משתגמר מלאכתו אף תנור משתגמר מלאכתו – שהוסק לאפות. ועל זה השיב רבי עקיבא איך דנים אפשר משאי אפשר, דכלי חרס אם לא נצרף בכבשן הוא אדמה, לא חרס. לא כן התנור שהוא תנור אף שלא הוסק. ודעת ר' אליעזר שהוא ראיה גדולה כיון ששניהם טומאתם שוה ע"כ נעשו באופן אחד. ורבי עקיבא חזר והחליף את הדין, דהא גמר מלאכתו של חרש הוא בצירוף מעט כמו שאמרו בביצה (דף לב.) לר' מאיר משתמגר מלאכתו שהיא בצירוף מעט, ואף על פי כן צריך בכלי חרס שתגמר מלאכתו באור, לא די משתגמר מלאכתו לבד (ר"ל צירוף מעט), רק שתגמר מלאכתו באור (שהוא צירוף גמור). והוא הדין דתנור – אף שנגמר מלאכתו קודם – צריך שתגמר מלאכתו באור. וזה אין להקשות איך דנים אפשר משאי אפשר דגם כלי חרס אפשר שנקרא "חרס" משתגמר מלאכתו ואף על פי כן צריך שתגמר מלאתכו באור. בזה מקום הספק אם נדמה תנור וכלי חרס מצד ששוים בדיניהם או שנבדיל ביניהם באשר התנור מובדל מכלי חרס שנקרא בשם "תנור" בלא הסק כלל. ועל זה אמר תלמוד לומר כירים (כצ"ל), ר"ל כי שם "כירים" הוא על שם האש שבתוכו, כי הכירה אין אופים בה רק מניחים בה האש והקדרה שופתת עליו. ונקראת בשם הזוגי על שיש בה מקום שפיתת שתי קדרות. ושם 'כיר' מלשון אש כמו "ככיור אש בעצים" (זכריה יב, ו) והוא עצמו שם 'כור' שמתיכין בו הכסף – "כור לזהב" (משלי י״ז:ג׳), "כהתוך כסף בתוך כור" (יחזקאל כ״ב:כ״ב) על שם האש היוקד בו. ואמרו (משנה כלים פ"ח מ"ט) כור שיש בו בית שפיתה טמא (פירש הר"ש שחופר בארץ או טח בטיט(, וזה דומה לתנורו של בן דינאי (שם פ"ה מ"י) שאי אפשר שיקרא בשם "כור" טרם הוסק עד שיכול הטיט לעמוד בפני עצמו כמבואר שם. והנה מה שכתב "תנור וכירים" הוא לדגומא, שהוא הדין יתר הבנינים שנעשו מחרס לאפות ולבשל כמו כופות ויורות הערביים ודומיהם, ואחר ששם "תנור" בא לדוגמא למה הוסיף שם "כירים", הלא נדעהו מתנור? ועל כרחך שבא ללמד על שם תנור שגם כן צריך הסיק כמו כירים. וכמו שאמר בספרא צו חלב נבלה וחלב טריפה, שטריפה מיותר ללמד על נבלה שיש במינה טריפה. ומ"ש מאימתי מקבל טומאה וכולי – מבואר בריש פ"ה דכלים. דלתנא קמא בעי היסק מרובה כהסיק תנור חדש, ולר"י די בהיסק מועט כאילו היה תנור ישן. ועיין בתוספות יום טוב שם.