וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא: דעת ר' יהודה ור' יוסי שפסוק זה קאי לענין טומאת משקים; שמוסב על "כל אשר בתוכו יטמא" – בין כלי בין משקה – מתטמאין מאויר כלי חרס. ובמ"ש "בכל כלי" שמיותר – דעת ר' יהודה שבא ללמד שהמשקה שנטמאה היא טמאה בכל כלי שישימנה אחרי זה, ובא ללמד שהיא מטמאה את הכלי. כי כבר בארנו למעלה (סימן קלא) שפעל 'יטמא' הבא בציוי מורה שמטמא אחרים, וכשאמר שהמשקה יטמא בכלי מבואר שיטמא באופן שיטמא את הכלי. ור' יוסי סבירא ליה שמה שכתוב "בכל כלי" פירושו אם היה בכלי חרס שנפל השרץ אל תוכו. ושיעור הכתוב: וכלי חרס אשר יפול אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל. וכן כל משקה יטמא בכל כלי שיפול השרץ אל תוכו. [ובפסחים (דף יח.) באר דר' יוסי סובר דאין משקים מטמאים לא משקים ולא כלים. ואמר שם דאמר בשיטת רבי עקיבא דדריש "יטמא" דכתיב גבי אוכל (כנ"ל סימן הנ"ל) וכן דריש "יטמא" דכתיב גבי משקים. ובעי: והיכי דריש לה. וכל משקה יטמא לטמא אוכלים אי אפשר אלא לטמא משקים אמרתי לא כך היה מאי לא כך היה אמר רב פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. רבינא אמר מגופא דקרא דא"א יטמא דסיפא לטמא משקים ודרישא נמי לטמא משקים לערבינהו ונכתבינהו "מכל האוכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא", תרי "יטמא" למה לי? אלא יטמא דרישא לטמא משקין, יטמא דסיפא לטמא אוכלים. ואימא לטמא את הכלים ולאו קל וחומר הוא וכולי. פירוש, שר' יוסי סבירא ליה כלל שנתן רבי עקיבא דפעל 'יטמא' הבא בציוי מורה שאינו פסול רק מטמא אחרים כמו שהוכיח מזה דשני עושה שלישי מ"ש "יטמא" באוכל (כנ"ל סימן קלא) והוא הדין ד"יטמא" דסיפא פירושו שמטמא אחרים והיינו אוכלים. ושאל דלמא משקים. ואמר רב פפא אחר שלמדנו במה שכתב "וכי יותן מים על זרע וכולי טמא הוא" דאין טומאה עושה כיוצא אי אפשר לומר שמטמא משקים. ורבינא הוכיח זה ממה שכתב שני פעמים "יטמא" ולא כללם כאחד ועל כרחך דכל אחד טומאתו משונה. וכיון ד"יטמא" דכתיב באוכל אינו מטמא אוכל רק משקה, דבאוכל למדנו דאין טומאה עושה כיוצא בה – על כרחך ד"יטמא" במשקה מטמא אוכל דאם מטמא משקה אם כן טומאתם שוה ולמה אמר ב' פעמים "יטמא"? והקשה דלמא מטמא כלים ובזה טומאתם חלוק. ומשיב על זה מדין קל וחומר. עיי"ש.] ור' יהושע בן קרחה מביא ראיה דמה שמשקים מטמאים כלים הוא מדברי סופרים ממה דקיימא לן דכלים שנטמאו במשקים אין צריך הערב שמש, כי טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ורבי הביא ראיה לזה ממה דקיימא לן דכלי שנטמאו אחוריו במשקים - תוכו טהור, שזה משום היכרא שהוא מדברי סופרים כמ"ש בבכורות (דף לח.). ור' אליעזר חולק דאין טומאה למשקים מן התורה ועיקר הכתוב מדבר לענין הכשר כפי שפרשנו בס' ??. והביא ראיה ממה שהעיד יוסי על משקה בי מטבחיא שהן דכן. ובפסחים (דף יז.) פליגי בזה רב ושמואל, עיי"ש. ובמה שאמר "רבי עקיבא אומר" – פלפלו בזה בפסחים (דף כ.). ועיין בקרבן אהרן האריך בזה.
וכל אשר יפול מנבלתם: כבר בארנו למעלה (סימן קטו) שהכתוב תפס בשרץ ג' לשונות: "כל הנוגע בהם במותם" – ומדבר בהשרץ השלם שמת. וזהו שאמר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה. ואמר "וכל אשר יפול מהם" על שנפל אבר מן השרץ השלם וזהו שאמר אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור. ומה שכתב פה "אשר יפול מנבלתם" מדבר שנפל אבר מן המת. ושם בארנו טעם דרושים אלה באורך. ושם נבלה מענין כמישת האבר ונבולו וחסרונו, ולא בא בתנ"ך רק על הבשר שהוא מתנבל על ידי המות, לא על העצמות ושינים ושאר חלקים שאין מתנבלים ונמאסים. וכן בספרא (אחרי מות פרק יב מ"ב). וזהו פירוש [משנה ב'].