כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו: לפי צחות הלשון וסדרו היה ראוי לכתוב "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו תשברו וכל אשר בתוכו יטמא". (א) שתחלה ראוי לכתוב דין הכלי עצמו ואחר כך דין הנוגע בו, (ב) שזה מגביל נגד מה שכתב תחלה "מכל כלי עץ וכולי במים יובא...וכלי חרס תשברו", שלזה מועיל טבילה ולזה אין מועיל. וראוי שיגביל זה מול זה. (ג) דהא אחר כך שב לדבר מן האוכל, וראוי לסמוך "כל אשר בתוכו יטמא..מכל האוכל", לא לדלג מן הכלי אל האוכל ולשוב לדין הכלי ולשוב לדין האוכל. (ד) שבזה לא היה צריך לכתוב מלת "אותו" שבא תחת השם והיה מקצר בלשונו. מזה מבואר שמה שכתב "אותו תשברו" אינו ציוי שמחויב לשברו, רק רשות; רצה לומר אם תרצה לטהרו לא יטהר רק על ידי שבירה. ובזה דרך הלשון להקדים את הדבר ההחלטי קודם דבר הרשות. ש"אשר בתוכו יטמא" בהחלט, והוא יש לו תקנה על ידי שבירה. וכדרך שאמרו תנא חומרי חומרי נקיט, שדבר החמור והמוחלט יקדימנו בלשונו. מה שאין כן אם פירוש מה שכתב "תשברו" שאתה מחויב לשברו (ככלי חרס של חטאת שמצוה לשברו) – היה לו להקדים זה בתחלה ולא לעות הסדר בחנם. והנה דבר זה היה פשוט בעיני חז"ל. ועל יסוד זה (הפשוט בעיניהם עד שלא זכרוהו) שאלו: יכול ישברנו ודאי והרי הוא בזב וכלי חרס וכולי יכול ישברנו ודאי תלמוד לומר אותו וכולי – הקשו דילמא מה שכתוב "ואותו תשברו" הוא ציוי שמחויב לשברו, ואי משום הקושיא מה שלא אמר בהפך "תשברו..וכל אשר בתוכו יטמא" – הלא י"ל שאמר כן כדי למעט במלת "אותו" כלי אחר של זב שאין צריך שבירה (שעל זה אמר רק אותו, לא זולתו), ולכן הקדים "כל אשר בתוכו יטמא" כדי שיכתב מלת "אותו" (שזה לא יתכן לכתוב "וכלי חרס אשר יפול אל תוכו אותו תשברו"; שזה נגד הדקדוק). ומשיב שאי אפשר לפרש כן, שהוא נגד הסברה. דאם פה מחויב לשברו כל שכן בזב החמור, ואם בזב החמור אין צריך שבירה כל שכן פה. ואם כן מה שכתב "אותו תשברו" לבסוף על כרחך מפני שהוא רשות ורצונו לומר אין לו טהרה אלא שבירתו אם תרצה לטהרו. והדבר אחר סבירא ליה שגם אם יהיה אומר "ישבר וכל אשר בתוכו יטמא" – לא נטעה שהוא ציוי, כי למה יהיה מחויב לשברו - וכי אסור להשהות כלי טמאה? רק לכן כתוב "תשברו" לבסוף עם מלת "אותו" – למעט אוכלים. האוכל יטמא ורק אותו הכלי חרס תשברו – לא אוכלים, אין מתטהרים בשבירה ופרירה לפרורים.