כל אשר בתוכו יטמא: אחרי העיון והחיפוש ראינו שכל מקום שבא פעל 'טמא' בלשון ציוי-עתידי, בדרך הפעל "יטמא" או על ידי וי"ו המהפכת ("וטמא עד הערב") – כולם הם מטמאים לזולתם. כי זה גדר הטומאה שיוצאה אל הנוגע בה ומתדבקת בו. ודבר שאינו מטמא זולתו אינו 'טמא' רק 'פסול'. וחכמים בלשונם הבדילו בין המטמא אחרים לבין הבלתי מטמא בשם 'טמא ופסול'. ובלשון המקרא כשיבא שם 'טמא' בדרך השם – "טמא הוא" – יבא לפעמים על הפסול או על טומאה שפתרונה מענין שיקוץ וגיעול או הפך הקדושה כמו "טמאים הם" שכתוב בחית הארץ ודגי הים האסורים לאכילה. וכן "ותטמא הארץ", " לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה". לא בא פעל ציוי-עתידי. והוא טומאה הפך הקדושה וסימנו קישור הב' שאחריו. ועל יסוד זה בנה רבי עקיבא קרית עוז שהשני עושה שלישי ממה שכתוב "כל אשר בתוכו יטמא" בציוי – בהכרח האוכל מטמא אחרים, שאי לאו כן היה לו לכתוב "כל אשר בתוכו טמא" בדרך השם. וברייתא זו מובא במשנה דסוטה (דף כז:) ובגמרא (פסחים דף טז, חולין לג:). (והמפרשים שפירשו דדרשינן מקרא ומסורת – יְטַמֵא – לא דברו נכונה בזה). והנה גם לשון טומאה שבא בנפעל יורה גם כן לפעמים על הפסול כמו "בגלולי מצרים על תִטַמָאו", "ונסתרא והיא נטמאה". ובזה אם נגרוס "אינו אומר יִטַמָא אלא יִטְמָא" – גם כן נכון; שפעל יטמא בקל מורה שהוא טמא, לא פסול, ומטמא אחרים. ורבי יוחנן בן זכאי לא מצא את החק הזה המיוסד בלשון ובימיו היו מטמאין השלישי מקל וחומר ובדרך למודי המדות שיש מקום לפרכא, וכמו שפי' ופלפל בזה בגמרא בסוטה (דף כח.). וכשגילה רבי עקיבא כלל הזה אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך וכUלי וברUך שבחר בהם ובמשנתם.