כל הנוגע בהם: לשון "בהם" משמע שנוגע בכל השרץ כשהוא שלם (ואינו דומה אל לשון "בנבלתם" שכולל גם חלקים המתנבלים ונופלים ששם 'נבלה' משתתף עם נובלת מתאנה ועם נפל כמו שכתבנו במקום אחר). ולפי זה יש לטעות שרק השרץ השלם מטמא, לא אבר ממנו. אבל אחר כך אמר "וכל אשר יפול עליו מהם", וכן אמר (ויקרא יא, לה-לז) "וכל אשר יפול מנבלתם.." שמשמע גם קצת ממנו. פירשו חז"ל בספרא (מובא בחגיגה יא ונזיר נב) שמה שכתוב "בהם" היינו במקצתו שהוא ככולו והוא כעדשה שהוא בגודל זה בתחלת יצירתו. ור' יוסי בר' יהודה סובר כזנב הלטאה שיש בו חיות בפני עצמו והוא ככולו מצד זה. ובנדה (דף נו.) דריש ר' שמעון מפסוק זה דרשה אחרת. ולדעת התוספות (שם וחגיגה שם ד"ה הא) דרשת הספרא אסמכתא. ולדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' אה"ט ה"יב) דרשת ר' שמעון אסמכתא. אבל מה שכתבו התוספות בחגיגה לתירוץ הב' דתרי קראי כתיבי ולא תטמאו בהם – לא יצדק לפי הכלל שבידינו ד'טומאה' שנקשר עם ב' הוא טומאת הנפש לא טומאת הגוף כמו שכתבנו בסדר ויקרא (סימן שו).