בשרץ השורץ על הארץ: מה שכתוב "השורץ על הארץ" מיותר. כי בכל הבבות אמר כן לשלול החלוקה שכנגדה כמו: "מכל הבהמה אשר על הארץ" להוציא חיית הים שאין מועיל פרסה וגרה; ואמר "מכל אשר במים" לאמר שחיית היבשה אינו צריך סנפיר וקשקשת. אבל פה שחשב פרשת שרצים ומקומם נודע שהוא בארץ – למה אמר "על הארץ"? אמר בספרא (מובא בחולין דף קכו:) שזה מפני העכבר שיש ממנו כמה מינים, ויש עכבר היבשה ועכבר המים כנודע, ושניהם נקראו בעברי בשם "עכבר" סתם. וכן יש עכבר הגדל בים וביבשה. והנה לענין אסורי מאכלות באר הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"כג) הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לו כנפים והוא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים, ואכלה – לוקה ג' מלקיות. ובאר זה באורך בספר המצות (ס' קפ). הרי שאם חי בים וביבשה שני השמות עליו. ועתה לענין טומאת ח' שרצים נוכל להסתפק במין העכבר החי בים ויבשה, כי יש לומר שהעכבר הכתוב הוא דוקא עכבר היבשה שאינו דר במים כלל כמו החולדה שבכתוב שלא תמצא בים כלל, או שנאמר כיון ששמו עכבר טמא. לכן הוצרך לבאר שאינו מדבר רק בשרץ הארץ לבד. וזה פירוש [משנה ד']. אולם לפי זה היה די שיאמר "וזה לכם הטמא בשרץ הארץ" כמו שכתוב "מכל שרץ המים", "עוף השמים" "חית השדה" "חיתו יער" וכדומה. למה שאמר "השורץ"? ומשיב [במשנה ה'] משום שאז נטעה גם בעכבר החי ביבשה ובמים אחר שלענין אסורי מאכלות שני השמות עליו ולוקה עליו משום שרץ הארץ ושרץ המים – ממילא לענין טומאה שמצד שהוא במים אינו מטמא נאמר על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. וזה, או שנאמר שכל שיורד לים פעם אחד אינו מטמא כלל אף בארץ כיון שאינו שרץ הארץ לבדו רק שרץ הארץ והמים, או שנאמר על כל פנים שבעת שהוא בים אינו מטמא. ושתי הפירושים נכללים במה שאמר ירד לים לא יטמא. לכן הוצרך לומר "השורץ על הארץ". כי כבר בארנו למעלה (סי' פ) ששם "שרץ" נקרא בו מצד התנועה והרחישה, אמנם פעל 'שרץ' ישמש לרוב על ההפראה והרביה היתירה כמו "שרצו בארץ" "פרו וישרצו" וכדומה. ופירוש "השורץ על הארץ" - שמטיל בצים ומשריץ ופרה אל הארץ וקמ"ל שנלך אחר המקום ששם מוליד או מטיל בצים; שכל העכברים ישריצו ביבשה. ואז – הגם שחיים לפעמים גם בים – הוא מטמא, כי נקרא 'עכבר היבשה'. אבל עכבר המים שהוא שורץ ומטיל בצים בים – הגם שיצא לפעמים ליבשה – אינו מטמא. וזהו שאמרו בחולין (דף קכז.) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב ופרש"י שאינם גדלות אלא במים, ר"ל שפרים ורבים שם. וזהו שאמר תלמוד לומר "השורץ" כל מקום שהוא שורץ יטמא – ר"ל שהכל תלוי במקום שהוא שורץ ופרה ורבה. וזהו פירוש [משנה ה']. אולם יקשה שאם כן היה לו לכתוב הפעל לבד – "וזה לכם הטמא בשורץ על הארץ" – ולמה אמר "בשרץ השורץ"? ומשיב [במשנה ו'] שאז הייתי אומר שפעולת ההשרצה, ר"ל ההפראה והרביה, היא תנאי לטומאה, ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו שורץ ופרה כלל רק נולד מאדמה – אינו טמא. לכן אמר גם השם "בשרץ השורץ", ששם 'שרץ' הונח מצד התנועה והרחישה, אף שאינו פרה ורבה, בכל זה טמא. והוסיף פעל "השורץ" שאם הוא פרה ורבה יהיה הפריה ורביה על הארץ. וזהו פירוש [משנה ו]. ובחולין (דף קכז.) אמר על ברייתא זו: אמר ליה ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי חציו עכבר וחציו אדמה, השורץ כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים ואי משום "על הארץ" - על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. אמר ליה ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה מה לי הכא מה לי הכא? פירוש, דאף שפעל 'שרץ' יבוא גם על הפריה ורביה, מכל מקום הלא נוכל לפרשו גם על הרחישה לבד כשם 'שרץ' שהוא מצד הרחישה, ולפי זה הקשה שנאמר שגם פעל 'שורץ' פירושו שרוחש ופירושו כל שרוחש על הארץ אף עכבר שבים טמא כיון שירחש לפעמים על הארץ. ואם תקשה שאם כן למה לי "על הארץ" אחר שכל העכברים טמאים ולא ממעט מידי דגם עכבר הים רוחש על הארץ – על זה אמר שנאמר שממעט שרק בעת שרוחש על הארץ יטמא ובעת שיורד לים אינו מטמא. על זה השיב כיון דשוותיה לים מקום טומאה ותאמר דעכבר שבים מטמא – איך יצויר שבעלותו ליבשה לא יטמא? שזה נגד השכל. ולפי פירושי מיושב כל מה שהתפלאו המפרשים על סוגיא זו. ראה והבן.