וזה לכם הטמא בשרץ: יש במלות אלה זרות היוצא מחוקי הלשון: (א) שהיה לו לכתוב "אלה טמאים" בלשון רבים כמו שכתב אחר כך "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", כי מלת "זה" אינו צודק רק אם מציין שם יחיד. שבמה שכתב "זאת הבהמה" "זאת החיה" ישקיף על שם בהמה וחיה כשם יחיד. וכשאומר "את זה תאכלו מכל אשר במים" ציין במלת "זה" סימן הטהרה או הטומאה שהיא שם המקרה הנעלם בכוונת המדבר שרומז עליו במלת "זה", רוצה לומר "את זה" – מי שיש לו הסימן המכשירו. וגם מה שכתב "את זה לא תאכלו..את הגמל" מצד שדבר בכל הענין בלשון יחיד ציין הנושאים כל אחד בפני עצמו במלת "זה". לא כן פה שהענין לפניו ולאחריו מדבר בלשון רבים – "את אלה תשקצו מן העוף" (יג), "את אלה מהם תאכלו" (כב), "ולאלה תטמאו" (כד). ואמר "וזה" בוי"ו החבור וחושב אישים פרטיים החולד והעכבר – היה לו לאמר "ואלה". (ב) זאת שנית הנה בכל הפרשה דבר בדרך ההודעה – "טמא הוא לכם", "טמאים הם", "שקץ הוא", "את אלה תשקצו ולאלה תטמאו". ולמה שינה פה ודבר בדרך הידיעה – "וזה הטמא" "אלה הטמאים"? היה לו לכתוב "זה טמא" "אלה טמאים". (ג) זאת שלישית כל מקום שיתפוס איש או אישים מכלל המין בא שימוש המ"ם – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה..את זה לא תאכלו ממעלי הגרה", "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מכל שרץ המים", וכן בכל הפרשה – כי יחוס המ"ם מציין החלק מן הכלל והאישים מן המין. ולמה אמר פה "בשרץ...בכל השרץ" בשימוש הב' שהוראתו על דבר הנמצא בדבר אחר? מזה הוציאו חז"ל דדם השרץ מטמא כבשרו. פירוש: ששינה הכתוב לשונו למען נבין ממנו כוונה שניה דרושית, שרצונו לומר שדבר הזה טמא בגוף השרץ. כי שם המין הבא בה' הידיעה נוכל לפרשו על כלל המין ונוכל לפרש על איש פרטי הנודע מכללות המין. ולפי הפשט פירוש "בשרץ" בכלל השרצים, ולפי הדרוש פירושו בכל שרץ ושרץ נמצא בו דבר טמא שהוא דמו. יען שקיימא לן (בפרק בתרא דעדיות ומנחות דף קג:) כמאן דאמר שדם נבלות טהור כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' אה"ט ה"ד). וגם למאן דאמר טמא אינו מטמא בכזית כבשר רק ברביעית קמ"ל "בשרץ" בב' – שכל המכונס תוך השרץ טמא. ולכן אמר "וזה" כמורה על דבר פרטי אחד שהוא דם השרץ שהוא הטמא בשרץ ולא ביתר הטמאים. וכבר רגיל כזה בדברי חז"ל לדרוש כן בכ"מ שבא שימוש הב' תחת המ"ם בכיוצא בזה: כמ"ש בחולין (דף עב.) על מה שכתוב "וכל הולך על כפיו בכל החיה" אר' יצחק מהלכי כפים בחי' טמאתי לך פי' ולד הנמצא בחיה. ובסנהדרין (דף נו.) בן נח חייב על העוברים שנאמר "שופך דם האדם באדם", פי' אדם שנמצא באדם. וכן בארנו למעלה (סימן כז) שדריש "כל בהמה מפרסת פרסה בבהמה" על העובר הנמצא בבהמה. ובמעילה (דף יז.) שאלה או נשאלה מרשב"י מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פי' ראב"י וזה לכם הטמא. ובבראשית רבה (בר"ר, ס) אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. רשב"י א' טמא הטמא. ראב"י זה וזה. ולמה שכתבנו הכל צריך לדרוש; אם מלת "וזה" תחת "אלה" (וממה שכתב בוי"ו הנ"ל), אם מלת "הטמא" תחת "טמא". וכן ממה שכתב "בשרץ" תחת "משרץ". ומלת "זה" רומז על הדם שבו. ועיין בירושלמי (פרק ב דביכורים).