וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע: דע שכל מקום שנאמר בעברי שם כף סתם היא רק כף היד, לא כף הרגל. כי כף הרגל בא תמיד בסמיכות ["כף הרגל" "כף רגליכם"] ופירושו הנכפף מן הרגל ככף כמו "כף ירכו" "כפות תמרים" ולא נמצא סתם, אבל כף היד בא תמיד סתם. [חוץ מג' מקומות: "ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן" (שמואל א ה׳:ד׳), "ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים" (מ"ב ט, לה), "ותניעני על ברכי ועל כפות ידי" (דניאל י׳:י׳) – משום דשם נפרדו האיברים מן הגוף. וגם בדניאל על ידי החרדה נתבטלו הכחות ובזה יצייר האבר מופרד ולכן יסמיך ממה היה] ואחר שכל החיות הולכים על ד' רגליהם והאדם על שתי רגלים, מבואר שמה שכתב "כל הולך על כפיו" הוא הקוף, שמשפחת הקופים כפי שגדרו אותם חכמי הטבע הם בעלי ארבע ידים כי יכולים לאחוז כל דבר בידיהם האחרונות שהם הרגלים כבידיהם אשר לפנים. והנה הקופים העצמיים הם חסרי הזנב ונמצא ממיניהם שאין להם רגלים רק ארבע ידים עד שהם בכלל "הולך על כפיו" והם הקופד (מובא בברכות (דף נז:) חוץ מן הפיל והקוף והקיפוד, ופרש"י חיה הדומה לקוף ויש לה זנב. וכן פרש"י בבכורות (דף ח) שנקרא בל"א מערקאצע). וכן חולדת הסנאים היה מזה המין. ואדני השדה מובא בכלאים (פרק ח) ופירוש הרמב"ם חיות הדומים לבני אדם. ובירושלמי שם (ירושלמי כלאים) בר נש דטור והוא חי מן טבורא וכ'. ולהרמב"ם יהיה אדם היערי (הנקרא בשם אראנג אוטאנג או המין הנקרא שימפאנזע). וגם כלב הים נכלל במה שכתב "כל הולך על כפיו" באשר באצבעות רגליהם פרוש עור המשוט ומהלך על הארץ ברגלים מועדת. וגם הוא מטמא כמ"ש במשנה (משנה כלים פ"יז) כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה. ובמדרש (קהלת) יש דברים הרבה מרבים הבל כגון מגדלי קופים וחתולים וחולדת הסנאים מה אית ליה הנאה מנהון – מבואר שאלה הם מינים דומים. ואחר שבכתוב הקודם דבר מאשר להם סימני טומאה או טהרה ברגליהם, באר פה המינים שאין להם רגלים כלל. והנה מה שכתב "ההולכת על ארבע" שהיא ד' רגלים היא שפת יתר, דלא מצאנו הולכים על שתי רגלים רק אדם ועופות ומהם לא דבר פה דהא אמר "בכל החיה". רק דכוון שמה שכתב "בכל החיה" פירושו עם כל החיה ורצונו לומר הולכי כפים עם כל החיה כולם מטמאים. ואם יאמר "בכל החיה" לבד נפרש שכיון על חיה טהורה ונאמר שפסוק הקודם דבר בטמאות (כמ"ש "ושסע איננה שוסעת") ובפסוק זה דבר מטהורות ונפרש שהולכי כפים טהורים עם כל החיה הטהורה שכמותם. ולפי זה לא יהיה פסוק זה מיותר ולא נדרש שני פסוקים אלה, אחד על אבר מן החי ואחד על אבר מן המת, רק נאמר שאחד דבר מחיות טמאות ואחד מן הטהורות ומלמד ששניהם מטמאים במותם. לכן אמר "בכל (פירוש: עם כל) החיה ההולכת על ארבע" שכולל בין טמא בין טהור. ועל ידי זה פסוק אחד מיותר ומוכרח להדרש אחד על אבן מן החי ואחד על אבר מן המת. וזהו שאמר בספרא זו חיה טהורה (ר"ל מן "בכל החיה" נאמר שפירושו חיה טהורה כנזכר) חיה טמאה מנין? ת"ל ההולכת על ארבע. (וזה שכיון במ"ש בחולין (דף ע:) חיה טהורה לא למדנו נם לי כל הולך על כפיו בכל החיה נמתי לו וכי נאמר "וכל החיה"). ומה שאמר "בכל החיה" להביא את הפיל – ר"ל כי הפיל הוא נכנע וישוב בייתי אחר שנולד מדברי עד שהוצרך לאשמעינן בכלאים (משנה כלאים פ"ח) שהפיל מין חיה ולכן מרבה אותו מן מלת "כל".