וצוה הכהן וחלצו: כבר התבאר (למעלה סימן ח) שהאדם לא יצוה לעצמו רק לאחר ומבואר שהחליצה בכל אדם. והנה כל עניני נגעי אדם ובגדים נכתבו בלשון יחיד לבד בנגעי בתים שינה הכתוב וכתב, לפעמים בלשון רבים – "וחלצו" "והשליכו" "ושפכו "ולקחו" "והביאו", ולפעמים לשון יחיד – "ואת הבית יקציע", "וטח את הבית". ולמדו רבותינו שכל פעל הבא ביחיד חיובו על בעל הבית לבדו, ופעל הבא ברבים מורה שאם הוא כותל שבינו לבין חברו החיוב על שניהם. וחליצה וקציצה והבאת האבנים כתיב בלשון רבים. (ולקמן ית' שהטיחה מוטל על בעל הבית לבדו דכתיב "וטח"). ובארו שבכותל הסמוך לאויר של שכנו כמו לגינתו, מוטל החיוב על בעל הבית לבדו שלכן כתיב "אחרי חלץ ואחרי הקצות" בשם המקור. וכבר שמרו רבותינו כלל שכל מקום שבא הפעל בלשון רבים הפועלים הם שנים כמ"ש בספרא בכמה מקומות, וכן בגמ' כמ"ש חולין (דף פב) לא תשחטו – הרי כאן שנים, וביומא (דף כו:) ובער ובערו, ושם (דף מג) כ"ר לקחו ונתן, ובמכילתא (בא פ"ג) "ולקחו" – וכי כולם לוקחים?, ושם (פ"ה) "ושחטו" – וכי כולם שוחטים?, וחגיגה (דף יא) "שאל נא" – אחד שואל ולא שנים, ובחולין (דף קלה קלו) כמה למודים, וכן במקומות לא חקר וכמ"ש באה"ש (פרק יח).