זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו וכולי והזב את זובו וכולי: לפי הפשט חזר פה התורות וההלכות שהתבארו בפרשה זאת והם ד' מינים: (א) "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" – שהוא הזב הקל הדומה עם רואה קרי והוא זב בעל ראיה אחת, שטובל ואוכל את פסחו לערב (ב) החמור ממנו שהוא "והדוה בנדתה והזב" שהוא הזב בעל שתי ראיות שהוא במדרגה שוה עם הנדה שמטמא משכב ומושב והזב צריך עוד ביאת מים חיים. ובזה חמור מן הנדה ושניהם פטורים מן הקרבן. (ג) מדרגה חמורה יותר שעל זה אמר "והזב את זובו" ששם הפעל הנלוה אל הפעל מורה שזב בקביעות והוא זב בעל ג' ראיות בין לזכר, בין לנקבה, ששניהם דיניהם שוה שחייבים בקרבן, הזכר בג' ראיות והנקבה בג' ראיות בג' ימים (ד) עוד מדרגה חמורה יותר בנקבה – הנדה והזבה שמטמאה את האיש השוכב אותה וז"ש "ולאיש אשר ישכב עם טמאה". זה פשט הכתוב שבארוהו (במנשה ח' וט'). אולם הלא הדברים בכלל מיותרים ומה מלמדנו בסדר זו לדינא. וכבר בארנו בפר' צו (סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" בא להכניס דברים רבים תחת תורת אחת וכללים מיוחדים, ועל זה דרש (מן משנה י' והלאה) הדרושים המקובלים בזה שמ"ש "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" בא להשוותם זה לזה – שהרואה קרי יש לו דימוי להזב שסותר בזיבה. אמנם מ"ש "לטמאה בה" יש בה זרות שכבר שמנו חק (בסדר ויקרא סימן שו) שכל מקום שנזכר שם ופעל "טומאה", לא נזכר אחריו שימוש הב' רק אם הוא טומאה שהוא הפך הקדושה, לא אם הוא טומאה ממש. וכל מקום שנזכר על טומאה שימוש הב' יש בו דרוש כמו שבארנו שם. ודריש שיאמר ששכבת זרע אינו סותר רק לפי טומאתה המיוחד בה – שאינו אלא יום אחד – כן אינו סותר אלא רק יום אחד, לא כל ימי הספירה כמו הזוב. וכבר בארנו בפר צו (סימן כג) בתורה אור שכל מקום שיאמר "זאת תורת" בא למעט רק תורה זאת, לא זולתה, ובא למעט שרק שכבת זרע סותר, לא מי רגלים, וזה פירוש משנה יא. ואמר (במשנה יב) שמ"ש "והדוה בנדתה" אינו כפי חוקי הלשון כי שם "דוה" מורה על זיבת הדם או החולי שיש לו מהגרת דם הנדות, ושם "נדות" מורה על הריחוק על שהיא מופרשת מבעלה. ואחר שהדוה והגרת הדם היא סיבת הנדה והריחוק, היה לו לומר "והנדה בדוותה". ועל כן פירש בדרך דרוש שרצונו לומר שהדוה תהיה בנדתה רצונו לומר שתשאר בריחוקה עד שתטבול. וזקנים הראשונים היו אומרים שגם לא תתקשט, ור' עקיבא למד שבזה תתגנה על בעלה ודרכיה דרכי נועם רצונו לומר שתשאר מרוחק לענין איסור תשמיש. ומובא בשבת (דף סד) ויען שבנדה לא נזכר טבילה, למדוה מפה. ואמר (במשנה יג) שמ"ש "והזב את זובו" בא להקיש הזיבה אל הזוב שתטמא במשא כמוהו. ומובא בנזיר (דף סז), נדה (דף כח, לד) והוא כרבנן למעלה (סימן קמ) ומ"ש "לזכר ולנקבה" בא לרבות את המצורע, רצונו לומר כי בזב ובזבה מחולקים הזכר מן הנקבה בדיניהם – הזב מטמא בלובן ובראיות והנקבה מטמאה באודם ובימים. לכן אומר שדינים אלה שייכים גם בדבר שהזכר והנקבה שוים בו שהוא המצורע שנזכר מפ' הקודמת שמעיינותיו ומעיינותיה שוים בטומאה. והנה בנדה (דף לה:) אמר לזכר לרבות מצורע, ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיהם. ומקשה אילימא לשאר מעיינותיה, מזכר נפקא! אלא לטמא דם טהרה שלה ר"ל מצורעת יולדת. וז"ש בספרא ולנקבה לרבות את היולדת פי' מצורעת יולדת. ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר שצריך "לזכר ולנקבה" מפני שכתוב בתחלת הפר' "איש איש" ומשמע רק איש גדול, ולפ"ד כן בכל מקום שכתוב בפ' "ואיש" "ואשה" נאמר רק גדול וגדולה שהוא לא סבירא ליה מה שדרש למעלה (סימן ??) שכפל "איש איש" מורה על הכללות, כי סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם, לכפול השם לצחות הלשון, ולכן באר פה שהדין נוהג "לזכר ולנקבה" – אף לקטנים. ומ"ש "לאיש אשר ישכב עם טמאה" נרבה שומרת יום כנגד יום שתטמא את בועלה, שלכן אמר למעלה "טמאה היא" וכמו שבארנו למעלה (סימן קצ).