שבעת ימים תהיה בנדתה: מ"ש "בנדתה" ולא אמר "שבעת ימים תהיה טמאה" בא לדייק ששבעת ימים הראשונים תהיה בנדתה אחר שכפי דרכי התולדות יצאו הדמים בז' ימים ונקראים "עת נדתה" על נדידת הדם מגופה, לכן תשאר שבעה ימים במעמד זה, בין ראתה, בין לא ראתה. ומזה מבואר שרק בנדתה, לא בזיבתה, כי הזיבה אינה אורח כנשים, והיא הפך התולדות, ואין קבוע לה זמן ז' ימים, ולכן לא תהיה בזיבתה שבעה רק תשמור יום כנגד יום כדין זבה קטנה. ומ"ש "תהיה בנדתה" ולא אמר "תטמא בנדתה" הנה לשון "הויה" מורה תמיד על הקביעות ועל הרצופות בלא הפסק שההויה מורה על הקנין הדבוק בעצם, לא יסור שום פעם – לא על ידי שהפסיקה מלראות (וז"ש תהיה אעפ"י שאינה רואה), ולא על ידי הלילה שבינתים (בל נטעה מלשון "ימים", וז"ש במשנה ו' לילות מנין וכולי), ולא על ידי סיבהאחרת כגון שילדה בינתים (וז"ש במשנה ז יכול בין סמוכים וכולי) ורצונו לומר בין שראתה כל שבעה, לא ראתה אלא יום אחד, תשאר במעמד הנדות כל ז' ימים שהם עת נדתה.