וכי ירק הזב בטהור: מלת "בטהור" הוא למותר והיה לו לומר "וכי ירק הזב בו". פירשו חז"ל מפני שמצינו שפעל "ירק" שאחריו ב' יורה לפעמים על הרקיקה דרך בזיון ואז יהיה פירושו שרוקק נגדו, לא שרוקק על גופו ממש, כמו "וירקה יבמתו בפניו" שפירושו שתירק נגדו (כי מצד שרוקק דרך בזיון ייחשב כאילו הרוק נוגע בו). וכן נוכל לומר פה אם יכתב "וכי ירק בו" דהיינו שרקק לפניו דרך בזיון. לכן דייק "וכי ירק בטהור" שיש הבדל בין הכינוי ובין השם עצמו, שהכינוי יישמש לפעמים על חלק מן העצם כמו פניו או ידיו כמו – "ונתן לו" שפירושו ונתן בידו. וכן היה יכול לפרש "ירק בו" היינו כמו "ירק בפניו" אבל כשבאר "ירק בטהור" היינו שרקק עליו ממש. ובנדה (דף נה) אמר על ברייתא זו אמר מר יכול אף על פי שלא נגע?... מהיכא תיתי?! סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה, מה התם אע"ג דלא נגע ה"נ אע"ג דלא נגע, קמ"ל. ואימא הכא נמי – במגע אבל במשא לא, מידי דהוי אשרץ. אמר ריש לקיש תנא דבי ר"י אמר קרא "בטהור" מה שביד טהור, טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא, מידי דהוי אמגע נבלה! אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר"י אמר קרא "בטהור" טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזה? זה מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ? אם כן לכתוב קרא "באדם", מהו "בטהור" שמע מינה תרתי. ע"כ. והכי פירושו שעל מ"ש בברייתא יכול אפילו רקק ולא נגע מקשה למה נאמר כן? והשיב דהוה למדין מיבמה ששם פירושו שירקה בפניו נגדו וכמו שאמרנו למעלה. ועל זה הקשה ואימא הכי נמי במגע ר"ל שנאמר שדוקא בנוגע בבשרו ממש וטמא מטעם מגע, לא אם ירק על בגדיו שנושא הרוק שיטמא משום משא. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא "בטהור" מה שביד טהור טמאתי לך ר"ל שמצאנו שהפעלים המורים על הזריקה וההשלכה יבא אחריהם מלת "עליו" כמו "או השליך עליו כל כלי", "כי מי נדה לא זורק עליו" ואז פירושם עליו ממש. וכן פה היה לו לומר "וכי ירק על הטהור" כי פעל "ירק" שרשו מענין הרקה והשלכה, שמשליך על הגוף, לא בו ובתוכו (שעל זה מורה שימוש הב' כמו "וידו אבן בי") אמנם שימוש הב' לא יצדק בפעלים אלה רק בצירוף אל היד כמו שתחת שעל הגוף יאמר – "ונתן עליו", "נפל עליו", "עלה עליו" כך יאמר ביד – "ונתן בידו", "נפלה נא ביד ה'", "חוח עלה ביד שכור". וכשאמר "וכי ירוק..בטהור" הוא כאומר "וכי ירוק ביד טהור" שהטהור נושאהו בידו ומטמא משום משא, כי היד הוא מיוחד לנשיאת הדבר. וז"ש מה שביד טהור טמא לך. ומקשה ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא ר"ל שאם כן נאמר שעיקר הטומאה האמורה פה לטמא בגדים הוא רק מטעם משא כמ"ש ביד טהור, לא מטעם מגע, ודינו כמו בנבלה. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא "בטהור" טהרה שטהרתי לך במקום אחר ר"ל כי עדיין יפלא למה אמר לשון "בטהור"? שהיה לו לומר "וכי ירק הזב באדם" ונדע גם כן על ידי שימוש הב' שפירושו ביד האדם ושהטומאה מטעם נישא, למה תפס לשון "בטהור" ואם כן בא להורות עוד כוונה שנייה דרושיית שרצונו לומר הגם שירק בטהור היינו בענין שראוי להיות טהור (אם נדמהו אל טומאה אחרת) ר"ל שלא נשא הרוק רק נגע בו, שבזה ראוי שיהיה טהור מלטמא בגדים אם נדמהו לטומאת נבלה, בכל זאת טמא. (ולפי הדרוש ב' של "בטהור" הוא ב' הענין – בענין שהוא טהור) והקשה שיש לומר בענין שהוא טהור היינו במשא שהוא טהור אצל שרץ. והשיב שעל זה לא היה צריך מלת "בטהור" שאם יכתב "באדם" נדע גם כן משא ממ"ש בב' – "באדם" ולא אמר "על האדם", ובהכרח שמלת "בטהור" קאי על מגע. ובקרבן אהרן האריך מאד בדברי הגמ' הזאת בקושיות והמון דוחקים ודברי חז"ל ישרים וברורים ת"ל [תהלה לאל?]